אני זוכר אותם, כשאני מנסה שוב לשכוח אותם.
אותם מפגשים שגרמו לי לשנוא את עצמי בפעם הראשונה.

אני זוכר את עצמי מרגיש בפירוש איך הפנים שלי לא מתאימות
לגוף,
אני זוכר את עצמי משותק מרוב גועל מעצמי.
אני זוכר אותו, לא מרגיש בכלל מה קורה איתי, רק חרמן, כל כך
חרמן שלא מסוגל לחשוב.
אני זוכר את עצמי הולך אליו, כי משהו שלי "בטעות" הגיע אליו,
והוא "בתמימות" מציע שנראה סרט.
אני זוכר אותו נוגע בי, אחרי שפעם אחר פעם אני מעיף לא את
היד.
אני זוכר אותי  רועד בכל פעם שהלסתות שלה נמצאות למטה.
אני זוכר את התמימות שלי, זוכר שהאמנתי להבטחות שלו.
אני זוכר את האמונה הילדותית הזו שלי, שהוא חבר, ושמה שאחנו
עושים זה טבעי לחלוטין.
אני זוכר עד כמה שזה הרגיש לא נכון,
אני זוכר את הרגשה שגופי הוא רק קליפה דקה מאוד.
אני זוכר את מה שהיה בתוך הקליפה, מרגיש כל כך לא במקום, כל
כך מנסה להימלט, כל כך בפאניקה טהורה.
אני זוכר שהוא מתנתק מהקליפה שנשארת באותו חדר, בידיים שלו,
בפה שלו, בתוכו.
אני זוכר אותו. גאה כל כך במעשים שלו,
אני זוכר שאני לא הייתי שם. רק הקליפה אכולת הסרטן הזו שלי
הייתה אז.
אני זוכר שהנפש התפוגגה לה, נאנסה פעם אחר פעם, לא על ידיו,
על ידי הגופה שלי.
אני זוכר את עצמי אונס את עצמי ומתעקש להאמין שזה בסדר,
מתעקש להשתיק את עצמי, לתת לו את מה שהוא רוצה, כי הוא חבר
שלי, ואולי בגללו יהיו גם לי עוד חברים.
אני זוכר שאני מרגיש כמו זונה, בגלל הבטחות, בגלל האופי הזה
שלי של לספק את כולם.
אני זוכר את הבושה שלי כשאני מבקש שלא ישאיר סימנים, ושלא
יחדור.
אני זוכר את עצמי, צעצוע המין שלו, נאלץ להביט לו כל יום
בעיניים ולהאמין שמה שעשינו טבעי, וצריך להשאר בסוד, כי אנחנו
חברים - וזה מה שחברים עושים.
אני זוכר את עצמי לא מכיר את המילה "ניצול", לא מבין שאני
אבק מאזניים בשבילו.

אני זוכר אותם. כל אחד מהמפגש ההוא. בדיוק איך כל רגע
הרגיש.
אני זוכר את הרגעים האלה, את המהפכות שהיו בתוכי.
אני זוכר את עצמי, מקולקל, שבור, אחרי כל פעם שהוא הלך,
מתרחץ שוב ושוב ועדיין נגעל.

ועכשיו, כשנזכרתי, אני לא אסלח לך לעולם.


לזכר שנים שעברו.