הוא מעד, מרים את גופו המגושם בחזרה למעלה מביט אל כלהפרצופים
הצחוקים, מביט עליהם נהנים מכאבו. הוא ניגב את דמו שהתחיל
לנזול מפיו, שפתו התחתונה הייתה נפוחה ושסועה עיניו התרחבו
לארובות שחורות וגדולות. בדרכו חזרה לביתו הוא בכה בכייה
חרישית, בכייה עמוקה, הוא לא הצליח להבין למה כולם שונאים
דווקא אותו אבל הוא היה מן אחד כזה שבולע את כאבו ומנסה להמשיך
לעוד יום. הוא הגיע לביתו ונשכב במיטתו,עברו שנים, והוא עומד
בחדרו מול המראה מעביר את ידו על שפתו השסועה חנוק בתוך תוכו,
חנוק בתוך חדרו, חנוק בתוך עולמו, עוצם את עיניו.
הוא מין אחד כזה... שחנוק בתוך עברו. |
