New Stage - Go To Main Page

אילי אמיר
/
התמונה

מביט בתמונה שלה, ובוכה.
"אם אני בוכה, זה לא אומר שרע לי..." חוץ מזה, ממתי אני בוכה?
מה נהייתי רגיש כל כך?

צמרמורת עוברת בגופי בזמן שהחיוך שלך בתמונה הולך ונעלם. הולך,
הולך ונעלם לי מול העיניים, מתמוסס, ואני כמעט נוגע בו מבעד
לנייר הצילום.

צובט את עצמי, קם, שוטף את הפנים וחוזר להסתגר בחדר. מה קרה
לי? חיוך לא יכול להעלם מתמונה!
יכול להיות ש... לא, פשוט לא.

מה שמוזר בכל העניין זה שאני לא יודע עד כמה אכפת לה, שאני
יושב פה, מסוגר בתוך עצמי, ונותן לדמעות להרטיב את התמונה
היחידה שנשארה לי ממנה.
בעצם אני כן יודע, פשוט לא אכפת לה. אני, אם להיות כנים לרגע,
לא מאשים אותה.

קם, מחליט שאני חייב להתמודד עם זה כמו גבר. אוי, כמה עלוב אני
נשמע באותו רגע, אבל החלטתי, אז מי אני שאתווכח. יוצא החוצה
ומתחיל לרוץ. לאן? זה מה שאני שואל את עצמי, אבל רץ.

עוצר. הלב שלי דופק, מאיים לקפוץ החוצה מתוך החזה ולמצוא מנוחת
עולמים על המדרכה ממול. מסכן, הוא עבר הרבה בזמן האחרון.

או אז, מתוך שיגעון זמני ודחף מתפרץ אני מתחיל לצעוק. צעקות
כאלה אני לא חושב שהוצאתי מגרוני מאז שנולדתי. אני קורא לה.
הדמעות, שחשבתי שנותרו בחדר, מתפרצות שוב. אני צועק את השם
שלה, כשקולי הולך ומתפוגג ליללה חרישית. עכשיו אני רק לוחש.
נופל על הרצפה. זה לא בריא לי, כל המצב הזה.

חוזר הביתה. חוזר לחדר. כמה רגעים של מיקום מחדש ואני מרים את
התמונה שלה מהמיטה, התמונה היחידה שנשארה לי ממנה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 6/4/04 1:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אילי אמיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה