"זהו, זה הסוף שלי... אני לא אזכה להגיע לגיל 18, זה הסוף".
מחשבות הדיכאון הדהדו בראשי. הרגשתי שכל עולמי חרב עליי. כאילו
מישהו דוחף אותי בכוח למטה. גרוני השתנק והרגשתי כאילו אבן
ענקית תקועה בו. סירבתי לאכול. שנתי נדדה.
הדמעות זלגו בהרף. התחלתי לחשוב מחשבות אבדון. יש כל כך הרבה
דרכים למות, אבל אני לא רוצה שיכאב לי.
אני לא רוצה לירות בעצמי... לא, זה מלוכלך מדי... מי שימצא
אותי ייחרד... ואני לא רוצה לחתוך לעצמי את הורידים, זה נראה
לי מוות איטי מדי.
אז עלה לי רעיון - כדורי שינה. זהו זה, מצאתי. אני פשוט אירדם
לנצח, אלך לישון ולא אתעורר. זה לא מכאיב והגופה שלי תישאר
שלמה, אז אני איראה בסדר כשיקברו אותי.
האמיתיות התחילה להפחיד אותי... חשבתי "מי יבוא להלוויה שלי,
מי יבכה עליי, מי באמת אוהב אותי"... אולי אגלה הפתעות. חשבתי
על כל האנשים שאני לא רוצה לראות בהלוויה שלי, שלא מגיע להם.
אמא אומרת שכשאני עייפה אני מוציאה דברים מפרופורציות...
לא נכון, אמא, באמת רע לי.
התחלתי לחשוב איך אמא ואבא יסתדרו בלעדיי... אמא תישבר...
אני לא יכולה לעשות לה את זה, אני לא רוצה שיכאב לה.
התנערתי לפתע מהמחשבות האובדניות. הן הבהילו אותי.
השערות על זרועותיי סמרו ועברה בי צמרמורת. ניגבתי את הדמעות
מעיניי, הנחתי את הראש על הכרית ונרדמתי כמו תינוקת.
עד שתבוא הפעם הבאה...