[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לאורנה טליאס
/
חג מולד שמח

"גלינג! גלינג!"
נשמע קול הפעמון וזרם של ילדים נהר ויצר פקק ליד שערי המתכת
הגדולים של בית הספר.
אספתי את הספרים החבוטים לתוך התיק הישן של אמילי, לבשתי את
הסוודר שסרגה אמא לכבוד החג הקודם ויצאתי אל האוויר הקפוא שנשב
בחוץ. השתחלתי בסדק בחומה, מתרחקת מההמולה. לא אהבתי במיוחד את
בית הספר.

אבני הרחוב האפורות היו קרות והצמחים נראו נבולים. אבא אמר שזה
בגלל הקור, אבל היא חשבה שהצמחים רוצים שירד שלג, כמוה.
אמא שנאה שלג, וגם אמילי לא אהבה אותו פעם, לפני שעזבה. הם
אמרו שזה סתם הופך את כל העבודה ליותר קשה. אבל אני וג'ואי
ואבא אוהבים את הפתיתים הלבנים היפים, ובבקרי השלג הראשון
הקודמים יצאנו למסע חקר בקוטב ולבניית איש השלג השנתי שלנו.
איש השלג שלנו תמיד היה יפה מכל אנשי השלג של המשפחות האחרות,
אפילו של משפחת סמית העשירה.

בכל פינה רצו נערים, גוררים מריצות ועגלות עליהם מתנודד עץ
אשוח מפואר פחות או יותר. נערות בשמלות ארגמניות, סינרים לבנים
וסרטים בשיערן הארוך דילגו, ידיהן מלאות בקישוטי חג מולד יפים.
עצרתי להסתכל ואז הסתובבתי. אסור לי לקנא יותר מדי. למרות
התקווה שהתעוררה בכל חג, ידעתי שגם הפעם לא ישתנה כלום. אין
לנו כסף, ולעולם לא נצליח לקנות קישוטים ואוכל טובים כמו כל
השאר.

התעטפתי עוד יותר בסוודר. הוא היה דהוי קצת, אבל די מחמם. "מה
המצב, מרגרט?" נשמע קול מלגלג מאחורי. זה היה סנט קלייר, ילד
מעצבן שלמד בכיתה מעלי. הוא תמיד השוויץ בכל הדברים היפים שקנו
לו, אבל ראיתי פעם את אבא שלו מרביץ לו כהוגן. "סתום כבר, סנט
קלייר." אמרתי לו. הוא כרכם את פניו - תמיד שנא את שמו - אבל
התעלמתי ממנו, נכנסת לסמטה שבה עמד הבית שלנו.

בפינת הרחוב ישב קבצן זקן שקראו לו מרינס. לפעמים כשאמא לא
ראתה אני וג'ואי היינו הולכים לבקר ולדבר איתו. אמא לא אהבה את
זה. היא אמרה שהוא מלוכלך ומשפיע עלינו לרעה, אבל הוא תמיד
סיפר לנו סיפורים יפים. בחג שעבר הוא סיפר לנו על ילדה ענייה
שלא היה לה במה לקשט את העץ, אז ישו קישט אותו בשבילה בכוכבים.
זה היה סיפור יפה.
חיטטתי בכיס שלי ומצאתי שאריות של תפוח. זה כל מה שהיה לי
לאכול היום, אבל בכל זאת נתתי אותו למרינס. הוא חייך ונופף אלי
לשלום, ואז אכל את כל התפוח בנגיסה אחת, למרות שהוא היה קצת
רקוב.

"שלום, מרגרט, איך היה בבית הספר?" שאלה אמא כשנכנסתי. החום
בבית לא היה הרבה מעל החום בחוץ, אבל לפחות לא הייתה רוח כל
הזמן, חוץ מקצת אוויר שנכנס בסדקים.
"נכשלתי במבחן בחשבון," אמרתי בהיסוס. כבר גיליתי בדרך הקשה
שאמא תמיד יודעת הכל. "מה? שוב?" התרגזה אמא.
"אממ... כן." אמרתי במהירות ותליתי את התיק על כיסא. הלכתי
לעזור לאבא, מתחמקת מהצעקות העצבניות של אמא בעודה לשה קצת בצק
כדי להכין לנו לחם לסעודת החג. לפחות לחם יהיה לנו. זה שיפור
מפעם שעברה.

בימים הבאים כולם היו עסוקים בהכנות לחג. אפילו אמילי ובעלה,
ג'ונס (קוראים לו בוב אבל הוא לא רוצה שנדע את זה, כי ככה הוא
מרגיש יותר חשוב), באו לעזור והביאו איתם סוכריות צבעוניות
בשבילי ובשביל ג'ואי. אבל הם הסכימו לתת לנו אותן רק בחג
המולד, וג'ואי מנסה כל הזמן לפלח אותם ממר ג'ונס. (הוא מחביא
אותן בכיס שבמעיל שלו.)
אבא ניסה לאסוף כסף בשביל לקנות קישוטים לעץ, אבל אמא אמרה
שעדיף לקנות בזה אוכל, ולכן יש לנו גם חצי תרנגולת. זה לא
תרנגול הודו אבל בכל זאת. את החצי השני נתנו למשפחת הריס.
אבא שלח אותנו לקטוף פרחים יפים בשביל העץ. הוא אמר שקישוטים
לא יהיו לנו, וגם לא כוכב בשיעמוד בראש האשוח, אבל נוכל לשים
שם ורד גדול ויפה. הייתי קצת עצובה בגלל זה. קיוויתי שחג המולד
הזה יהיה יותר יפה מחג המולד שעבר, כי נראה לי שסנטה קלאוס לא
אוהב במיוחד ורדים. הוא אף פעם לא בא לעץ שלנו.

זה היה ערב חג המולד. לבשתי את השמלה הכי יפה שלי וג'ואי לבש
את חולצת הפסים שלו. אמילי ואמא היו ממש יפות בשמלות לבנות,
ונראו כמו מלאכיות קדושות. אבא הרים אותי והושיב אותי על ענף
העץ שמצאנו, ואמר שאני קישוט מקסים בעצמי. שמחתי.
מר ג'ונס חבש מגבעת גדולה ושחורה ונראה די מפחיד, עד שאמילי
התעקשה לשים עליו בובה מצחיקה בצורת אייל. אכלנו והדלקנו נרות
ושרנו, ובסוף אני קיבלתי את הסוכריות שלי (גו'אי כבר אכל את
שלו קודם).

יצאנו החוצה. הרוח נשבה בקלילות כמברכת אותנו. האדמה הייתה קשה
ויבשה, כי עדיין לא ירד שלג, למרות שהיה די קר. כרעתי למרגלות
עץ חג המולד שקושט יפה בפרחים יפים מכל מיני צבעים. מתחת למעטה
החיוכים אמילי ואמא נראו די עצובות, ולאבא, למרות שצחק והרכיב
את ג'ואי על כתפיו, היה ניצוץ מוזר בעיניו. גם ג'ואי היה די
מדוכדך אף על פי שהצליח לגנוב ממר ג'ונס את הכובע שלו. ככה היה
בכל חג מולד. משהו היה חסר.

"הי!" הסתובבתי. משהו קר נגע לי בלחי, וחשבתי שזה ג'ואי עם
התעלולים שלו. אבל ג'ואי ישב בצד השני של העץ, לועס את קצה
המקטרת של מר ג'ונס (שלא הייתה דלוקה כמובן), ונראה די מהורהר.
משהו קר החליק במורד גבי. הסתכלתי לשמיים, ואז הבנתי.
"שלג!" קראתי בשמחה, "יורד שלג! אבא!" קמנו והרגשנו את השלג
היפה והטהור יורד עלינו, מכסה לאט לאט את האדמה בשכבה של לבן.
אמא ואמילי מלמלו משהו על כניסה הביתה, אבל לא נכנסו. הן נראו
די נהנות למרות הכול.
לקחתי חופן שלג והצמדתי אותו ללחיי. הוא היה קר ונעים. העץ
שלנו היה לא פחות יפה מהאחרים, עם השלג והפרחים.

"תראי!" משך ג'ואי בשרוול הסוודר שלבשתי. "מה?"
הסתכלתי לכיוון שהוא הצביע עליו. בראש העץ שלנו, כאילו יצא
מאגדה, זהר כוכב יפה וגדול.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה מצאת בו?!
הוא שמן וטיפש,
שעיר כזה, ממש
מעצבן, ועוד כל
הזמן חושב על
זיונים ומאיפה
להשיג עוד
ג'וינט... סתם
אפס.

- זאת שלא סבלה
את התל-אביבי
בדיאלוג עם זאת
שאהבה את
התל-אביבי


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/4/04 9:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לאורנה טליאס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה