מוקדש לה(י)לה,תודה על ההשראה ועל כל שאר הדברים. אל תייחסי
לסוף חשיבות את לא תסיימי כך.

היא כבר לא מחייכת.
פעם כשהיא לא הייתה שמה לב ואני הייתי זריז וערני מספיק הייתי
יכול לתפוס אותה מחייכת לשניה.
לא בדיוק חיוך.
עיקום קטן בזווית הפה.
אבל מספיק בשביל להחזיק אותי על הרגליים ימים שלמים.
נראה שהיא איבדה מזמן את הרדיפה הטבעית הזו אחר האושר, המרדף
האין סופי שמתחולל בכל אדם - הסיבה האמיתית שלמענה אנו קמים
בבוקר.
היא כבר לא קמה.
היא לא מוצאת סיבה לקום, שום דבר לא מחכה לה מעבר לחומת הפוך
הגדולה שמקיפה אותה בכזו רכות וליטוף כמו שרק אמא ידעה לתת אבל
מישום מה הפסיקה.
היא נרדמת בחושך ומתעוררת אל תוך חושך.
היא נושמת אותו, סופגת אותו ונכנעת לחיבוק שלו, חיבוק החנק שלו
שמתלפף סביבה כמו נחש, אוכל, נוגס ובולע אותה מכל כיוון עד
שהוא שבע. עד שלא נשארת לו פיסה של תקווה לא מצולקת כדי לנעוץ
בה את השיניים,הוא ממשיך לאכול בה.
היא כבר לא אוכלת.
מה הטעם לאכול. אני זוכר את הימים שהיא עוד הייתה אוכלת רק כדי
לגנוב מכהה החושים שלמעלה עוד יום, עוד שעה, דקה היא קוותה
שיום אחד היא תהיה הצעצוע החביב עליו והוא ישחק בה עוד קצת.
עכשיו גם את זה היא לא עושה, אולי היא כבר אפסה כוחות והיאוש
רתם אותה למרכבתו במסעו אחר הסוף.
ואולי היא לא יכולה לסבול יותר את ההנאה הכרוכה באכילה, היא לא
מרגישה ראויה מספיק לטעם המר, החמוץ ולמתוק, לקסם חסר הניצוצות
שמתחולל לה בפה בנגיסה אחת.
היא כבר איבדה את הקסם.
את אותו קסם שמקורו בעינייה הגדולות והיפות וסופו בידיה הרכות
והעדינות. ליבי עוד היה רועד בכל פעם כשהיא הייתה ממצמצת, הוא
פחד שהיא לא תפקח שוב את העיניים, רק כשריסיה הארוכים היו
מתרוממים במן תנועה עדינה ואצילית כזו הוא היה מרשה לעצמו
לפעום שוב.
עם השנים הקסם התפזר הוא עבר לכל אדם שהיא נגעה בו עד שלא
נישאר לה כבר כלום.
אני חושב שגם בי יש קצת מהקסם שלה, הוא נותן לי את הכוח לחייך,
להתעורר בבוקר ולהנות מטובו של העולם.
אני חי בזכותו אני קיים בזכותה.
היא כבר לא קיימת.