אש המלחמה, הלפיד הראשון נדלק בכדי להעיר את החשכה, האויב
מתכונן, מחמם את חרבותיו בחום המצית שהדלקתי. גם אני מכינה את
עצמי, מחליפה לבגדי המלחמה, חזיה ותחתונים, מתיישבת על הגבול,
ההר של קצה האמבטיה. האויב כמעט וכבר מוכן, עדין לא מספיק חם.
גדר ההפרדה שלנו הוא המפל, הוא משקיט את כל הרוחות לאחר הסערה,
הצד הימני הוא האדום זה הצד שלהם, הצד הכחול הוא שלנו. בהפתעה
מזנק האויב למעלה כתפי, יושב לו שם רק לשניה, מבלי שארגיש,
מתחלק לאורך ידי השמאלית, ננעץ. צעקה, ידי הימנית סוגרת בכל
כוחי את הפה, עד מהרה נסגרות הצעקות, הכאב והבכי בחדר אטום בין
שתי שפתיי. האויב לא מוותר, הוא פולש עמוק יותר לתוך הוורידים,
הוא לא מסתפק בשטח שכבר כבש, הוא רוצה עוד, עוד הרוגים. כמות
הדמים שנשפכים מהחזית ממלאה אותו באושר. אני מחזירה את ידי
לגבולותי המפל צורב את עורי, מאדים, מרפה.
כך כבר שנים מתנהלת המלחמה, הצד הכחול שלי, אצלי רגוע, קר
ונעים. בצד האדום של האויב, כואב, חם ומאיים. לפעמים קצת מפתיע
כשאחד מהצדדים פולש אל השני, אך לרוב שקט.
היום אני מוכנה, שלחתי את אנשי לשטח, הם פרסו מגבת והניחו סכין
גדולה. היום יהיה שונה, היום אני והאויב נתחבר, היום נשלוט
שנינו באיזור, אך לפני הכול נצתרך להתחיל מחדש, לבנות וליצור
הכל מהתחלה. המים באסלה ירדו וכך נשמעה ירית הפתיחה, מבלי להסס
זינקו הצדדים לעבר זרועי השמאלית, חרטו וכבשו לתוך העור, פלשנו
ביחד לתוך עורקי, רחש נפילת גופי הרעיד את האמבטיה.
לא יכולתי לסבול את הכאב, נופפתי את ידי בתקווה שיוכלו לראות
את הדגל הלבן, אני נכנעת, העצם הלבנה שבלטה מתוכי עצרה את כל
המהומה. זה היה כבר מאוחר מדי, האויב ניצח, אני ניצחתי, עכשיו
הכל יתחיל מהתחלה.