מה הדבר הראשון שעשית? - פיפי!
ואחר-כך? - הכנסתי מהר משהו לפה.
בלי לברר עם עצמך קודם כל לאיזה טעם בדיוק החיך שלך רעב -
הדבר הראשון שראית, הוא הדבר הראשון שעשה את דרכו אל הפה שלך
בדרך הקצרה ביותר.
היה לך דחוף להשתיק את יללות הסבל של הגור שהתיישב לך בבטן,
ואת ניסית להתעלם מימנו כמו חתול רחוב שבכלל לא שייך אלייך.
אחרי שעות של דיבורים ישר מהבטן לשם שינוי ולא מהראש, חשבת
שתתרוקני מהקולות שאת עוצרת בתוכך כבר כמה ימים.
כשהפקק שחסם לך את האויר ישתחרר - חשבת שפרפרי החופש ישובו
להתעופף בתוך הראש שלך שיתאוורר ממחשבות שלא נאמרות.
ועכשיו, אחרי שקיבלת את כל התנאים שהיית צריכה כדי להיות בשלב
שאחרי... הדיבורים,
כשויתרת על הנימוסים, ולא התביישת להקיא החוצה מילים בלי מסננת
ולהודות שיש דברים שהגוף שלך לא מסוגל לעכל.
וגם אם זה לא נראה הכי נקי ואסתטי, זאת הזווית החדשה שלך -
לא מושלמת!
השיחה ביניכם הסתיימה, אבל את עדיין מרגישה מלוכלכת.
עכשיו את שומעת שוב את חתול הרחוב מיילל ומבינה למה הוא בחר
דווקא בבטן שלך כבית.
לא אמרת את כל מה שישב לך שם בפנים , ועכשיו  את שוחה בתוך
המיץ של עצמך.
וחתולי רחוב, מזהים מרחוק ריח של מיץ זבל.

עכשיו, אחרי שהגעת הביתה והתפנית מהשתן שהיה עצור בתוכך,
את מסוגלת לשמוע את הקולות האלה בוקעים מהבטן שלך, אבל לפני
פחות משעה, כשצעדתם ביחד בקצב רגוע וחדש לשניכם, כמו שני עמים
אחרי שנים של מלחמת התשה, לא יכולת לשמוע ולהרגיש כלום, חוץ
מלחץ השתן שרוצה לבקוע מימך.
בפעם המי יודע כמה, ויתרת על הרצון של השלפוחית שלך להתרוקן,
כשהיא סימנה לך בזמן אמת שהיא מלאה, ושכנעת את עצמך שלדחות
סיפוקים כאלה , זה לא סבל - זה אתגר!
וכמו תמיד, ההבנה שטעית, הגיעה אלייך מאוחר מידי.
אז, לא היה לך כבר מה לעשות - כשכל הציפורים עפו לך בתוך הראש
מצייצות בשפתם: "אמרנו לך..."
כמו במעגל אימה של ציוצים בלתי פוסקים, הן השתלטו על הרצון שלך
ומנעו מימך לשמוע ולהבין את רצף המילים שיצאו מפיו של זה שצעד
לצידך וניסו להגיע אלייך.

ברגעים ההם, כשהרגשת שהפסיעות שלך על הקרקע, מחברות אותך למצב
החדש שנוצר ביניכם ,
ולרגעים אפילו הצלחת להנות מהרוח שתרמה את חלקה להפסקת האש,
בתנועה עדינה שפיזרה את כובד המילים שנאמרו לפני כן והמשיכו
להדהד ביניכם גם אחר-כך - היית אמורה לשמוע את הקול המבשר על
עידן חדש ביחסים ביניכם, שהגיע מכיוונו של זה שצועד לצידך.
אבל את - במקום להנות מהרגע הזה, שהתמשך לאיטו, כמו הכריז בלי
מילים שהתחרות ביניכם הסתיימה כי החבל שחיבר אתכם יחד הגיע
לקצה גבול היכולת שלו ונקרע.
ועכשיו, לא נותר אלא להנות מתנועת הנוכחות של שניכם שנוצרה
בתוך צעדים ששינו את הקצב על הדרך החדשה וחלקיקים בלתי נראים
שהתרככו לפתע והפכו למשהו שנעים להיות בו.
אחרי שכל סימני השאלה נעלמו והלב התחיל לדבר, את מוצאת את עצמך
אבודה בין קולות הציפורים בראש שלך, שמזכירות לך את רצון
השלפוחית ששכחת לכבד, לבין הקולות החדשים שמגיעים מפיו של זה
שצועד לצידך.
הקולות שאת לא מצליחה לשמוע ולתרגם למילים, שאת יודעת שהן הכי
חשובות, ואותן תרצי לזכור בימים הבאים, כי הן מילים חדשות
שנבראו אחרי שהכל מסביב נרגע והלב הוא זה שהתחיל לדבר.

בפעם הבאה - קודם כל פיפי! את מזכירה לעצמך, ויודעת שכשתגיע
שעת המבחן הבאה, תשכחי את הסבל שגרמת לעצמך ותבחרי באיפוק עוד
יותר מאתגר לשלפוחית שלך.