אל מלא נקמות,
שאינו מפתיע בניסים.
מלבושו פרוכות רקומות,
אך אבוי, מה זעירים הכיסים.
גדושים כיסיו ומלאות ידיו מהכיל,
נקמות. מכל הסוגים. אד רע מהן מהביל.


נושרות הנקמות כי צר הקיבול.
נמשכות מטה, מכסות ארץ, לא תם המבול.
אין סוף מתנות אלוה ממעל.
חוטפים בני-האדם ככל שלאל יד יעל.
מתנות?!  הכה כהו עיניך עד לכנותן מתנות?!
ודאי. ראה כיצד ניצים הם עליהן בקול ענות.


גורף כל אדם כאחוז דיבוק,
מתנות ארורות אל לוח ליבו יאמץ בחיבוק.
לוא גם נמצא הפיכח שיקרא "סומים! הלא נחדל?"
הן היה כקול קורא במדבר, מסתחרר וגז בחלל.
הוי אצבעות, מעוקלות כטפרים ממורטים לשלול,
הוי עיניים אטומות החומדות הכל מכל כל.  


מתי מעט, מיואשים הרואים נכוחה,
לא די בם להסיט הנחשול, להעלות ארוכה.
לוא גם נשמע קולם: "ראו, מטביענו הגל!"
אי הישועה? אי תושיה? מי אותנו יגאל?
נקבור הנשורת, תאלח האדמה. נטביעה, ונאררו המים.
היא מוסיפה לרדת. והישועה? ודאי לא בשמים.