לפסוע לכיוון הבית , כל כך הרבה זמן אני רוצה להיות  באיזה
שהוא בית.
כל צעד לכיוון בית הוריי, הבית בו אני גר, אם פיזית זה בכלל
נחשב גר או חי, נהיה קשה וכבד ככל שאני מתקרב לבלוק אני מרגיש
כאילו כל השמיים מתכסים בעננים שחורים.
בכל צעד אני מרגיש עוד לבנה מתיישבת לי על הגב והלב  אני מרגיש
עכשיו הבנאדם הכי כבד בעולם
כל כך הרבה יש לי לסחוב...
אני מוציא את צרור המפתחות ומתחיל לשפשף את שתי החמסות שנמצאות
עליו. כל כך אירוני שלפעמים אנשים נאחזים בדברים שהם לא האמינו
בהם ושלפני כמה חודשים צחקו על אנשים שמאמינים באמונות תפלות
ואף זרקו חפץ ועכשיו הוא הקמע שלהם.
אני משפשף חזק חזק  את החמסות ומתפלל בלב "סבתא, בבקשה... שאני
אכנס והם לא יגידו כלום..." וחוזר על המשפט הזה שוב ושוב.
אני מגיע לדלת הבניין והכבדות הורגות אותי, אני משכנע את עצמי
לעלות עכשיו אני מתיישב וחושב קצת. כמה ילד כמוני עוד צריך
לעבור? מה כבר עשיתי שמגיע לי את העונש הזה?
אני מתרומם חושב על דברים יפים -ולא מוצא.
אני עולה במדרגות לאט לאט  לפני שאני מצלצל בפעמון אני מקשיב
בשקט אולי אני אשמע משהו אבל כלום. לפעמים אני חושב שליד המצבה
של סבתא יש יותר שמחת חיים וקול אדם.
אני פותח את הדלת רואה אותם יושבים בסלון, אני מעיף מבט חטוף
ומתמלא כעס, עצבים, חלחלה, געגועים, שנאה, טינה. יש לי את
הרצון לרצוח אותם.
אבל אני כל כך אוהב אותם...
אני נכנס לחדר של אחי מדליק סיגריה ורוצה לבכות לבכות על מה
שאיבדתי, לבכות על מה שעוד אאבד לבכות על כל החיים המחורבנים
האלה...
ונזכר בדרך מצחיקה ומפגרת באורן שתמיד אומר "לא נורא ממש לא
נורא, גם על החיים הדפוקים האלה ממש לא נורא".
ואני מחייך וחושב כמה זמן עד שהיא תיכנס.
לאחר כמה דקות הדלת נפתחת והיא מתחילה לצעוק ולבכות כמו
משוגעת.
"מה אתה עושה לנו אני ואבא כבר חודש לא ישנים בגללך שש נפשות
הרסת מאז שחזרת! חייב כסף לכל העולם והוא מתפנק כל היום
ברחובות מטייל... אם אני הייתי במצבך גם רחובות הייתי מנקה ?
מה קרה לא נאה לך לנקות? פעם היית עובד בכל עבודה למה אני
צריכה לקבל בדואר התראות בבית משפט? למה חברים שלך צריכים
לצלצל ולבכות שאתה חייב להם כסף? לא השקעת  בך כל החיים שלי.
כל מה  שיכלתי  הבאתי לך אולי אני יותר מדי טובה אלייך. אם
היינו הורים רעים אולי היית מתנהג כמו בנאדם. אתה שקרן וחרא של
בנאדם אתה לא הבן שלי".
וכל הזמן הזה אני על אדן החלון, מעשן סיגריה וחושב על כל כך
הרבה דברים. לעיתים מחייך, לעיתים בוכה...
והיא עדיין ממשיכה לצעוק ולבכות ולא מבינה שאני בכלל לא שומע
מה היא אומרת. אני כבר מזמן בעולם משלי. מדי פעם מוציא את הראש
מהקונכייה שלי, רואה מה קורה בחוץ וחוזר אליה.
יש בעולם מקומות נפלאים ואני נמצא שם מוצא את עצמי. אני מזמן
חי בעולם שלי. והיא לא מבינה בכלל מה אני כל היום.
באיזה שהוא שלב  היא יוצאת מהחדר. ואני עדין בשלי מפנטז על
עולם טוב יותר. חולם ומארגן את היום שבו שוב אפגש עם סבתא. היא
היחידה שבאמת נתנה לי מה שהייתי צריך- אהבה.
אני מסתכל בפלאפון. יש ארבע הודעות חדשות מדפנה, אורן, מיכל
ושרית וכולם רוצים אותו דבר "בוא ניפגש כבר הרבה זמן לא ראינו
אותך הכל בסדר?"
ואצלי הכל ממש בסדר יחסית. אני עדיין מביט  לשמיים.
הם הלכו לישון. אני מתארגן, יוצא מהבית, מגיע לגן תופס את הראש
ומתחיל לבכות כמו ילד. כי אף אחד לא מבין שמאחורי החזות
הסנובית, הילד שתופס מעצמו, הילד שתמיד מחייך ומאושר, הילד
שתמיד אצלו ורוד ויפה, הילד שאומר לכולם מה לעשות במצבים הכי
בעיתיים, מסתתר ילד אבוד, ילד עצוב ילד שמזמן לא צחק באמת,
שמחפש רק שמשהו יחבק אותו ויגיד לו אל תדאג יהיה בסדר.
אותו הילד שעוזר לכולם אף אחד לא עוזר לו. הילד שהכי הרבה
מעניק ונותן אהבה... נמצא במקומות שאין בהם אהבה.
אני פותח את התיק, מתחיל לרשום. אני רושם את כל מה שבחיים לא
העזתי להגיד.
אני מסיים. פותח א הקופסא מוציא את האבקה הלבנה מסניף שורה
שתיים לוקח כדור וחצי ויודע שלכמה שעות הכל יהיה בסדר...