אני צפה באקווריום הפרטי שלי. המים מעמעמים את הקולות שם
בחוץ. דמויות מטושטשות מעוות פניהן בשמחה,
בצחוק,
בעצב,
בכעס...
החיים זורמים באטימות החיצונית ההיא ואני מנותקת - עטופה
ברכותם הארוטית של המים. שטה מיום ליום
משעה לשעה,
מרגע אחד של לבד-חשוף, למשנהו.
כל יום שעובר מגלה בי את שלוות הריחוק. וזה היה נכון
לאתמולים. וזה כמעט נכון להיום בבוקר.
למה זה לא נכון לי לעכשיו ומחר?!
פתאום שלווה של שקט מחליפה מקומה בגרגורי חוסר מנוחה. הדומיה
הזו צורחת סביבי ורוצה את נחמת הרעש.
אז זהו? זה משבר גיל הארבעים המתקרב ובא? למישהו יש ספר
הדרכה??? |
