מוקדש לשי, הראשון שלימד אותי מה זאת אהבה אמיתית, שהחזיר לי
אהבה כמו שאף אחד לא החזיר לי :)

אני לעולם לא אשכח את המבט שלך כאשר נכנסת לחדרך וראית אותי
יושבת על המיטה שלך. זה לא היה אושר מידי. לא ראו אצלך מיד
חיוך. זה היה בהתחלה יותר הפתעה. כבר חודש שלא ראינו אחד את
השני. לי היו את הבגרויות, לך את הצבא. והנה אני פה, למרות
שאמרתי לך שאני לא אראה אותך מתי שאתה חוזר כי אני צריכה ללמוד
לבגרות שיש לי מחרתיים. אבל מה לעשות הגעגועים שברו אותי, כמו
תמיד. נראת כל כך מדהים במדים האלה שלך. בעצם תמיד נראת מדהים.

התקרבתי אלייך וחייכתי, "מה אני לא מקבלת חיבוק?". אתה הבטת בי
לשניה ומהרת לחבק אותי. כל כך התגעגתי לחיבוקים האלה שלך. "מה
את עושה פה?", שאלת אותי. כל כך התגעגתי לריח המדהים שלך, לעור
שלך שנוגע בעור שלי. וצמרמורת שאתה עושה לי שאתה נוגע בי.
התחלתי לצחוק, "מה אני עושה פה?". נשקתי לך על הפה, "מה אתה
חושב שאני עושה פה? כבר חודש לא ראיתי אותך אני מתה
מגעגועים!". ואתה הבטת בעיניי ושתקת. "מה יש?", שאלתי אותך
מודאגת. שלחת אליי יד מהוססת ולטפת את פניי. חייכת חיוך מאולץ
ואז התרחקת ממני בזהירות מחזיק את ידך בידי.
"אני צריך לספר לך משהו", נשמת עמוק ובקשת ממני לשבת. התיישבתי
בזהירות, מתה מפחד ממה שיש לך להגיד לי. "טליה", לחשת ורכנת על
הרצפה עדיין מחזיק בידי הקפואות. "אני מאוהב במישהי אחרת".
לא חשבתי שהרגע הזה יגיע אי פעם. לא חשבתי שדווקא עכשיו מכל
הרגעים אתה תפרד ממני. ידעתי שגם אם אתה מאוהב במישהי אחרת אז
זה כבר הרבה זמן ולא סיפרת לי עד עכשיו כי לא רצית לעשות את זה
בטלפון. ובעצם יכול להיות שכל החודש הזה אעמדת פנים.
דמעות זלגו על פניי ובקושי רב יכולתי להוציא את המילים מפי,
"קח אותי הבייתה".
והנה אנחנו במכונית של ההורים שלך. נוסעים בכביש איילון לכיוון
עזריאלי והדמעות רק זולגות על פניי יותר במהירות. אני קולטת
לאט לאט שזאת יהיה הפעם האחרונה שאני אסע איתך על הכביש הזה.
ואם אי פעם אני יהיה על הכביש הזה זה לא יהיה איתך.
נזכרתי איך כל פעם שהיינו מתווכחים או רבים אז הייתי בוכה.
והיית שואל אותי: "מה קרה? למה את בוכה?". ואז הייתי מחייכת
כדי שלא תדאג לי. אבל היית יודע שזה חיוך מאולץ ושואל אותי מיד
כדי להיות בטוח: "את רוצה שנפרד?". ואז הייתי או בוכה עוד יותר
או צוחקת מהשאלה המפגרת הזאת. כי כנראה לעולם לא הבנת כמה אני
אוהבת אותך. והדבר האחרון שהייתי רוצה זה להפרד ממך.
והנה זה קרה.
עצרת מול הבית שלי.הבטת בך פעם אחרונה ופתחתי את הדלת. אתה
תפסת בידי וכשהסתובבתי אלייך חייכת אליי. ואני לא הבנתי למה
אתה לעזאזל מחייך אליי אחרי שנפרדת ממני בצורה הכי נוראית
בעולם?! "טליה", אתה עדיין מחייך אליי, "זה היה בצחוק". הבטתי
בך שניה ולא האמנתי. "אין לי אף אחת, סתם עבדתי עלייך". לא
ידעתי מה רציתי לעשות יותר לבכות או להרביץ לך. אבל דבר אחד
ידעתי, שאני לא רוצה להיות איתך כרגע. כל כך נפגעתי ממך ועכשיו
כעסתי עלייך שרציתי להרוג אותך עכשיו. "עמית, אתה יודע מה? לך
לעזאזל!", יצאתי מהמכונית ולפני שטרקתי את הדלת צעקתי, "ושלא
תעז לדבר איתי לא היום ולא מחר!". ובצעדים מהירים עשיתי את
דרכי לדלת הכניסה שלי ביתי. נעצרתי כמה צעדים לפני שהגעתי לדלת
והסתובבתי לאחור.
אתה כבר לא הייתי שם. חשבתי לשניה והבנתי שזה לא העמית שאני
מכירה. העמית שאני מכירה לא היה מאבד אותי בצורה מטומטמת כזאת.
חייכתי והתחלתי לצחוק. עשית את זה בשבילי. עשית את זה בשביל
שיהיה לי יותר קל לשכוח ממך. ידעתי שלא יהיה לי יותר קל אבל
לפחות הפסקתי כבר לבכות.