לגל היו תלתלים בלונדינים עצומים עד המותניים, ועיניים כחולות
ענקיות. רק דבר אחד לא היה לה, מזל באהבה. וזה חזר ועלה בכל
פעם שהתחילו לה הפרפורים האלה במקומות מסוימים. עד שהיא הכירה
את יוגי, היא בכלל לא אהבה אף אחד באמת. היו לה כמה חברים, מפה
ומשם. אבל הם היו סתם כאלה, היא לא ב א מ ת רצתה אותם. אחרי
שלושה שבועות, חודש מקסימום היא הייתה גומרת. פיניטו.  
"זה בכלל לא הוא, היא לגמרי הבעיה." או ש"היא לא מרגישה מוכנה
לקשר" או ש"יהיה הרבה יותר טוב אם הם יהיו ידידים ככה בכיף..."
על יוגי גל אומרת עד היום שהוא היה פשוט "מותק'וש!" ובאמת בחור
מקסים. יכול להיות שהיא אפילו אהבה אותו, באמת, רק שהיא אף פעם
לא הייתה בטוחה באמת מה זו אהבה. מגיל צעיר הצהירה לכולם שכל
עוד היא לא יכולה לגעת ב"אהבה" הזו שכולם מדברים עליה, היא
בכלל מסרבת להאמין שהיא קיימת.

הם הכירו ממש במקרה, דרך סמינר הדרכה כזה מה"בוהים".

הכל התחיל כאשר יוגי ישב בחוסר מעש וייאוש קל אחרי יום שלם של
שיעורים לעוסים, בהם ניסו להחדיר בו שוב ושוב ומחדש את אותם
יסודות הדרכה שהיו טמועים בו עמוק בפנים כבר מעל לשנתיים (אבל
היי! מדריך טוב תמיד יכול ללמוד...). עמדו להגיש את ארוחת הערב
בחדר האוכל והוא קיווה שלפחות האוכל יהיה אכיל או לפחות לעיס,
אבל כרגיל, גם תקוותיו אלו נתבדו וחתיכת הספק בשר  ספק גומי
לעיסה עטופת פירורי הלחם העבשים התקשתה לספק את תאבונו הרב של
הנער המתבגר. בדרך כלל יוגי היה עצבני כשהוא לא אכל. הפעם
העצבנות עברה לו עוד לפני שהבוקר עלה.

גל נכנסה לחדר האוכל המלא, בלחיים סמוקות מהקור העז של פברואר
וקצת חוצפה ישראלית היא פינתה לעצמה מקום בשולחן הראשון שראתה
תוך כדי הטחת גב הכיסא הנבחר בגב הכיסא שמאחוריו. הבחור
המתולתל החיוור שפגעה בו הסתובב ותקע בה מבט כאומר "בובה,
תתחברי לעולם". בתחילה הוא נראה לה חנון רציני. אחר כך כשהוא
חייך והציג את עצמו, אולי כמו בחור חמוד משהו, בתור ידיד אןךח.
בסופו של דבר היא חשבה שהוא "מותק'וש!" לגמרי ויכול להיות שהיא
אפילו התאהבה בו. לא ברור איך, אולי בגלל הכריזמה הכובשת או
השכל החריף שלו, אבל יוגי הפך למודל להערצה לגל'וש שלרוב אהבה
בעיקר את עצמה. אולי גם כמה קנגרואים. היא אהבה את הדרך שבה
הנקבות נושאות את תינוקיהן בשקיק בטן שכזה לאחר הלידה.

מכאן ועד אמצע הלילה ההמשך אינו רלוונטי, כי לא בסיפור רומנטי
ענייננו, אלא בעיקר בסיפור קצרצר. את הרומנטיקה בוחרת המספרת
להשאיר לקנגרואים המקפצים ובנות זוגן. רק אציין ואספר שכשלושת
רבעי השעה לאחר חצות בערך יכולת לראות זוג ראשים מתולתלים
יושבים בסככה שליד החדרים, מעשנים ומדברים. ושכ-25 דקות לאחר
שלוש לפנות בוקר, כשרוב ה"בוהים" האחרים כבר חרפו בחדריהם,
ממיטת הקומותיים הגבוהה בחדרה של גל נשמעו סוג של התנשפויות
מוזרות. וזה לא היה קנגורו.

ברור לי שהדילוגים המוזרים בזמנים יבלבלו מעט את הקורא המצוי,
אבל לא נורא, אתם תתרגלו. 10 חודשים הם היו ביחד, יוג'וש
וגל'וש, גל'וש ויוג'וש. עברו כמה משברים ביחד. הוא נפרד. והיא
נפרדה. והם חזרו. ועכשיו היא נפרדה ממנו שוב והיא הייתה לבדה.
הפעם זה לא היה בגלל ש"זה בכלל לא הוא, היא לגמרי הבעיה" או
ש"היא לא מרגישה מוכנה לקשר" או "שיהיה הרבה יותר טוב אם הם
יהיו ידידים ככה בכיף" כי בכלל כן בו הייתה הבעיה, והיא הייתה
מוכנה מאוד לקשר רק לא איתו ובכלל לא יהיה לה כיף להיות ידידה
שלו. כי סיוט לדבר איתו בטלפון. עם החנון החכמולוג הקטן. הגאון
הלוגיקני המטורף שיבוא ביציאות הכי טיפשיות באמצע השיחה הכי
רצינית בעולם. והם בכלל לא עשו סקס כמו שהיא רצתה. והפרפורים
האלה שפעם היו לה עם בנים בכלל נעלמו ולא חזרו לה יותר בכלל
בכלל. היא אהבה אותם, הם גרמו לה לאבד את התאבון ולשקוע
בפנטזיות על אהבה ורומנטיקה. ועכשיו היא איבדה את הכל. היא
העריצה פעם את יוגי. ואולי היא עדיין מעריצה אותו. יכול להיות
שהיא גם אהבה אותו, אבל היא לא הייתה מסוגלת יותר לאהוב אף אחד
אחר.
כדי להמחיש כמה שכאשר אבדה לה - אבדה האהבה, ובלי שום קנגרואים
בעניין אני אספר שבמסיבה אחת, כשליוג'וש וגל'וש היו בערך ככה
שלושה חודשים, היא פגשה עוד איזה בחור אחד שגר רחוק, ונראה לה
כזה קפוא אבל חביב באופן מסוים. ויצא להם ככה, להחזיק ידיים,
לכמה שעות. ככה, כל כך תמים, אבל עם כל כך הרבה משמעות. אבל
אחר כך כמובן שלא יצא מזה שום דבר, כי לגל'וש היה חבר וזה עוד
בכלל היה בתקופה שהיא האמינה שהיא מסוגלת להישאר נאמנה לאמת
הפנימית המטופשת הזו של הנאמנות לחבר. לאור התמיהה שבטח מופיעה
בפניכם החביבים אבהיר ואסביר כי עבור גל'וש, לפחות בחודשים
האחרונים, חבר לא היה קיר, אפילו לא קיר גבס מזופת כזה ששומעים
הכל דרכו, ואם היא באמת חשבה שמישהו חמוד לא הייתה לה בעיה לתת
לו את מספר הטלפון בתוספת קריצה או מינימום נענוע תחת צנוע.
בקיצור, עכשיו כשהיא הייתה לבד, וכבר הרבה זמן לא היה לה מישהו
נורמלי כי כנראה שכל גבר אחר בנמצא היה קורבן לניצול עיניים
כחולות גדולות אחרות, היא החליטה ליצור קשר עם אותו טיפוס חביב
אך מרוחק שהחזיק לה את היד אז, במלאת שלושה חודשים לקשר עם
יוג'וש הכחוש.

יצרו קשר, ועוד איזה יצרו. טיילו בשלג לאור נופים אדירים. אמנם
הפגישות דרשו נסיעות למרחקים אבל היה לו עגיל נחמד. ההורים שלה
אהבו אותו. היא אפילו חיבבה את ההורים שלו. אפילו סקס היה, חדש
ולא משומש, כמו אולסטאר שרק נקנו ועוד לא הבשילו והתלכלכו לאור
המנורות של הסנטר, אבל עדיין היה. והכל בכמה סופ"שים בודדים של
מעטה ורדרד של אהבה מזויפת.
באיזשהו שלב קרה לגל מה שתמיד קורה לה כשהיא קוראת בנסיעות
ארוכות. הראש שלה התחיל לצוף במעגלים על גבי המעטה הורדרד,
בעודו מחובר לגופה. הצבע הזה תמיד החליא אותה. ובכלל, היה לה
חשק להקיא. אז היא הקיאה.
על השלג. על ההורים שלה. על ההורים שלו. על הסקס המחורבן שלהם.
על הסופ"שים. היא הקיאה את כל האיכסה שהיה תקוע לה עמוק בפנים
מכל השנים של היציאות הסתמיות עם הבחורים שהיא בכלל לא רוצה
ושאם הם היו בבית ספר שלה היא בכלל לא הייתה מסתכלת עליהם
פעמיים. והיא עשתה קוקו כדי שלא יפריע לה השיער הבלונדיני
המתולתל הארוך והיא המשיכה להקיא על הכל כאחוזת דיבוק. דווקא
היא אף פעם לא הקיאה מאלכוהול. פעם היא כמעט הקיאה אחרי שהיא
אכלה בשר באיזה ארוע אז היא הפכה להיות צמחונית כי היא לא אהבה
את התחושה. בעיניים דומעות, בפנים אדומות, וכאב גדול, היא
הקיאה על הכל, על המשפחה שלה, על החדר שלה, על הלימודים שלה,
על ההישגים שלה, על החיים שלה, על כל הדברים שאי פעם עשתה. אבל
בכל זאת, היא לא הצטערה על שום דבר. היא אהבה את העבר שלה. הוא
היה בטוח יותר טוב מההווה. היא שכחה כבר איך היה לה טוב עם
יוגי. היא רצתה לזכור. אבל הזיכרון הזה היה קבור איפשהו מתחת
לכל הזכרונות המלוכלכים האחרים. היא באמת לא רצתה לפגוע בצנון
ההוא שפעם החזיק לה את היד. היא בכלל אוהבת קנגרואים ואנשים
ורוב הזמן גם את העולם.
אנשים חשבו שהיה לה ריח טוב, רוב האנשים שהיו איתה בקשר אפילו
השתגעו מהריח הזה. אבל הבושם הזה כבר נגמר לה. ובכלל עכשיו הכל
היה כבר מכוסה באוכל משומש וממוחזר. כולל הזכרונות היפים.
כל מה שהיא זכרה זה שהיא לא ידעה פעם מה זאת אהבה, ושגם עכשיו
היא לא יודעת.
רק ממשיכה לצוף במעטה ורדרד מזוייף, תרה בעיניים דומעות אחרי
קנגרואים אובדים...