"טוב, די. את מעבירה לי כאב ראש" אמרתי והעברתי את הראש לתנוחה
שבה הוא צריך להחזיק את עצמו.
ישבנו כולנו כל הבנות שהיו פעם חברות טובות, התאחדנו כדי לחגוג
לאחת מאיתנו יום הולדת.
אנחנו רואות סרט, סרט בנות דבילי כזה, מהסוג שאני שונאת.
הצמדתי את ראשי לראשה של זאת שלידי, לפתע החל כאב ראש להתפשט
מהמקום שבו נגעו ראשינו.
"טוב, די. את מעבירה לי כאב ראש" אמרתי והעברתי את הראש לתנוחה
שבה הוא צריך להחזיק את עצמו.
ניסיתי שלא להרדם מהסרט, היא תעלב, אפילו שכשידלקו בחזרה
האורות נהיה כולנו די ישנוניות.
הוא לא מתקשר, זה בסדר, באמת שכן.
אני אחכה עוד, יש לי זמן. באמת.
הסרט ממשיך, הכאב ראש הפסיק לאט לאט אבל הצוואר שלי כואב, הראש
שלי צריך להחזיק את עצמו.
החבר של הגיבורה רודף אחריה תופס אותה, מסביר לה שהוא יעשה הכל
אפילו יעבור מניו יורק לאל איי רק בשביל להיות איתה, נשיקה,
הפי אנד, סוף סוף!
אבל לא, הסרט עוד לא נגמר, לא נורא, עוד קצת. אמן.
אני מדמיינת אותי יושבת איתו באוטו שלו, הילד הזה כל כך יפה,
נשיקה, הפי אנד, סוף סוף!
אבל לא הסרט הזה עוד לא התחיל, לא נורא, עוד קצת. אמן.
פתאום טלפון המנגינה של "האם להיות בך מאוהב" אביב גפן, שיר
יפה...אבל זה לא הפלפון שלי. אני אחכה עוד, יש לי זמן.
הסרט הזה לא נגמר לעולם?! כולו ורוד ודביק, וחסר פואנטה.
לא נורא, העיקר שהיא מאושרת שכולנו כאן ביחד, אפילו שכבר שנה
שאנחנו לא ביחד כל אחת בבצפר אחר, כל אחת המשיכה הלאה.
לא באמת התגעגעתי לכל אלה..עם מי שרציתי שמרתי על קשר, עם מי
שלא, לא רציתי לראות יותר. לא נורא, העיקר שהיא מאושרת שכולנו
כאן ביחד.
טלפון, המנגינה של "תותים" אתניקס, שיר יפה, השיר שלי. לקחתי
את הטלפון רצתי למטבח ועניתי.
"היי"
"היי"
"איפה את?"
"אצל חברה, יש לה יומולדת"
"וואלה, אני לבד,משעמם לי.. תבואי אחר כך לשעשע אותי?"
"תתקשר עוד שעה"
רציתי ללכת, אבל אני אשאר.
חזרתי לספה, היא הסתכלה עלי, יודעת שזה היה הוא, חייכתי
ומיקדתי את מבטי בסרט, כאילו באמת הדבק הורדרד עם הנצנצים
מעניין אותי.
"ביי, היה כייף, מזל טוב שיהיה לך"
"ביי, את לא חוזרת לבד נכון?"
"לא אנחנו חוזרות ביחד, היא גרה שני מטר ממני"
דלת נסגרת. מעלית. מראה, ילדה עייפה ועצבנית. אני.
הלכנו, דיברנו על שטויות, פעם לא היינו כאלה, אבל הרבה
השתנה... נפרדנו.
התקשרתי אליו, תוך שניה הוא כבר פה, ילד יפה...
נכנסתי לאוטו. חגורה. מוזיקה, ברי סחרוף "לאהוב את עצמך" שיר
יפה, השיר שלו.
"אז לאן אנחנו?"
"סתם בוא נשב איפושהו"
הוא החנה, יצאנו התישבנו על איזה ספסל.כבר מאוח. אמא תהרוג
אותי.לא נורא, יש לי זמן.
דיברנו על שטויות, תיאוריות על החיים האלה, הוא היה די רחוק,
מזל.
הייתי מנשקת אותו אם לא.
אבל אסור, אסור לאחר לשיעור, אסור לשכוח תורנות כלים, אסור
להרביץ לאח שלי, ואסור לנשק את הילד המדהים הזה שיושב מולי
וממציא לי תאוריות מטורפות על החיים האלה.
אני עייפה, לא לעצום עיניים, לא לפספס מבט אחד בילד היפה הזה.
הפסקתי לחייך, אני עייפה, הוא מעצבן אותי.
למה הוא שולח לי כאלה רמזים? הוא תפוס! הוא יודע שאני רוצה
אותו אז למה להתגרות? כזאת תחושה של כוח יש לו פתאום.
"מה קרה? אל תהיי עצובה"
איך אני לא אהיה עצובה? איך? אם אסור לי.
"את יודעת מה הדבר הכי נורא שיכולים להגיד לך?"
אני מסתכלת עליו בפרצוך שואל
"שככה, עצובה, את יותר יפה"
בן זונה. למה להתגרות? די!
חוצמזה, איך הוא יודע? אפילו אני לא ידעתי...זה נכון.
בסוף הוא הסיע אותי בחזרה הביתה, עצרנו.
"אני צריכה להגיד לך משהו" אפילו לא הסתכלתי עליו, פקקתי את
אצבעותי.
"אל תעשי את זה, זה כואב לי" הוא אמר ותפס לי את היד.
שחררתי אותה מהר הרמתי את המבט רק עד לסנטר שלו, יותר מזה לא
יכולתי.
"טוב, נדבר כבר"
"אבל מה רצית להגיד?
"לא משנה, נדבר כבר"
"תתקשרי אלי?"
"לא"
"למה לא?" פרצוף עצוב, למה אתה עושה את זה?
"כי ככה"
"ביי"
סגרתי את הדלת. נכנסתי לבניין. התישבתי על המדרגות. שמעתי את
האוטו שלו מתרחק.
עליתי הביתה, הכל חשוך, צחצחתי שיניים נכנסתי למיטה, כתבתי לו
הכל, את כל מה שלא הצלחתי להגיד לו.
יום ראשון אני אביא לו את זה, והוא יקרא,והוא יבין, שנמאס לי
מהרמזים שלו, שנמאס לי לקוות ובכל זאת לדעת שאחרי שהוא מסיים
לדבר איתי הוא הולך אליה. ונמאס לי לאהוב אותו, ואני שונאת
לאהוב אותו, ונמאס לי.
והוא יבין כמה שהוא מכאיב לי, ואולי הוא יפסיק.
ואולי הוא יפסיק באמת, ואני לא אראה אותו יותר. ואולי זה
לטובה.
ושוב אני שוכבת לי במיטה, וחושבת עליו.
זאת סתם אובססיה, זאת לא אהבה.
זאת סתם אובססיה, זאת לא אהבה.
זאת סתם אובססיה, זאת לא אהבה....
נרדמתי.