הילד נולד, בכה, צרח, עשה את צרכיו,
התכרבל במיטתו, ראה את העולם,
בשתי עיניו הקטנות למד את החיים.

הילד זחל, ניסה לקום אך נפל ועל כך בכה,
נדהם לגלות שיש עוד אנשים בעולם חוץ ממשפחתו.

הילד עמד וקצת הלך, המילים הראשונות יצאו מפיו,
תחילה בגמגום אחר-כך יותר בבהירות, הוא ראה את
השמחה מסביב, ראה את עצמו, הסתכל מסביבו
והבין מה זו משפחה ומה זה העולם שבחוץ.

הילד סיים בית-ספר, הוא הסתכל על הוריו
ועל חברתו, גלים של אהבה נשפכו לכיוונו והוא
ספג אותם באושר מוחלט והם הדברים שנתנו לו
טעם בחיים. הילד כוסה בנשיקות שירד מבמת בית-הספר
והוא עדיין הרגיש שהבועה שהקיפה אותו שנים
כה רבות עדיין מכסה אותו ומגינה עליו מפני העולם
כשכינה המגנה על עם ישראל מוכה הייסורים.

הילד רץ עם הרובה, מסביב ראה רק דם ומוות,
הכול היה שחור. הילד הרגיש שהבועה נמצאת רחוק ממנו,
הוא הרגיש כאילו הכול נעלם והחיים שלו התחילו מחדש -
חיים שחורים, מפחידים, ללא משפחה ואהבה, עולם שחור, ריקני
וכואב
שריח המוות בוקע ממנו ומושך את הילד איתו לגיהנום השחור.
הילד הרגיש את הכדור בלבו, הכדור פיצץ את הבועה
וניפץ אותה למיליארדי רסיסים זעירים שהתפזרו
באטמוספרה האינסופית. הוא לא הרגיש את הכאב,
הוא רק הרגיש את הנתק, הנתק מהעולם, ואז הוא נפל
ונשמתו התפזרה בעולם
ועד היום היא מחפשת בועה שבה תוכל להיאחז.