אי שם בעולם, אל איזו יבשה, על איזה גבע ירוקה, אי שם בתוך בית
ישן, בין 4 קירות, שמה הייתה לולה.מסתכלת על הידיים שלה, על
כפות הרגליים, על השיער הג'ינג'י המתולתל... בוחנת את עצמה
במראה מכל הזוויות האפשריות, על המראה מדבקות שונות וציורים,
סימני שפתיים ישנים שטרם לו נמחקו.
היא לקחה את המספריים והתחילה לגזור את השיער שלה, בזוויות לו
ישרות ומעוותות, לקחה את הסכין גילוח וגילחה את הגבות
המסורטטות האלה, כאילו היו של בובה, דם ירד על הקיור ונשטף עם
המיים.
לאחר שעה של הרס עצמי, לולה הסתכלה על עצמה במראה והתחילה
לבכות, היא בכתה ובכתה... שעות... ההורים כבר התחילו לדאוג, הם
דפקו על הדלת כמה פעמים... ולולה לא ענתה... היא לא פתחה את
הדלת.
לאחר 4 שעות של בכי היא פתחה את הדלת... ושמה עמדו, אמא, אבא
באח הקטן, היא שתקה, הם שתקו וככה הם עמדו כמה רגעים.
היא רצה לחדרה השאירה אחרייה אווירה המומה, מעורפלת.

עברה חצי שנה, השיער גדל, הגבות גם הן ונשמתה הפצוע גם היא
החלימה. היא הסתכלה על אותה מראה... ונזכרה באותו יום, היא לא
שלטה בעצמה, היא הרגישה כל כך בודדה, היא הרגישה בלתי נראית,
היא רצתה שיראו אותה, היא רצתה שההורים שלה יראו אותה, נמאס לה
להיות כמו רוח רפאים שמסתובבת בבית, כמו נמלה קטנה שאף אחד לו
שם לב אליה, וכולם דורכים עלייה כי היא כל כך קטנה ובלתי
נראית, היא חשבה, אולי, אולי אם היא תכאיב לעצמה, אולי ישמעו
את הכאב שלה, אולי ההורים ירחמו עלייה ויטפלו בה, היא חיפשה
אהבה בכל הדרכים הלא נכונות.
אבל באותו הרגע שכל הפלשבק הזה היה מול העיניים שלה, היא הבינה
שהיא צריכה להפסיק עם כל השטיות האלה, היא רצתה להיות חזקה,
היא רצתה מטרות בחיים שלה, וכך היא עשתה, היא נאטמה מרגשות,
היא כבר לא הייתה זקוקה לאהבה, היא אהבה את עצמה והיא חייה עם
עצמה, היא השקיע את כל האנרגיות שלה בלימודים, הצטיינה בהכל,
היא רצתה להיות אישה מצליחה, היא רוצה שכולם יקנאו בה.
היא סיימה את לימודי התיכון התקבלה לאוניברסיטה הנחשבת ביותר,
כפי שהיא רצתה, היא הגשימה את כל מטרותיה, היא לא הייתה צריכה
חברים, היא לא הייתה צריכה עזרה מאף אחד, היא כבר התרגלה לחיות
לבד, עם עצמה, היא הייתה החברה, האמא, האבא, בשביל עצמה, כל
הדמויות האלה הצטברו אצלה בפנים, ובלי שהיא שמה לב היא התחילה
לנבול, הדיכאון כבש אותה, הכאב חזר, הבדידות הכתה בה בפנים,
הכל כל כך כאב לה מבפנים, הראש שלה התפוצץ, היא הייתה צועקת
במשך שעות בדירה שלה, שהשכירה לבד, היא לא הבינה שהיא צריכה
עזרה, שהיא צריכה עוד אנשים בחייה, היא לא הבינה שהמטרה הבלתי
נראית, המטרה הכי עיקרית, היא להיות מאושרת, היא התחילה לשתות
ולשתות, היא רצתה להשכיח את הכאב, אותו בקבוק של המרטיני עם
הכוסית הירוקה היו אצלה על השידה, היא התחילה להתנתק מהעולם,
היא הפסיקה ללכת לשיעורים, הפסידה את כל מבחני הגמר, הפסיקה
ללכת לעבודה, העיפו אותה מהדירה, היא נשלחה לרחוב.

היא גיששה את דרכה ברחובות השחורים והאפלים, כמו עיוורת, היא
נבלה, העיניים שלה כבר היו יבשות, סחוטות, כואבות.
גברים ניצלו אותה, שילמו לה כמה פרוטות, והיא הלכה לקנות את
הבקבוק, של המרטיני, ולשתות.
היא הזניחה את עצמה, היא לא רצתה לחיות, היא כבר הייתה מתה
מבפנים, היא נהפכה להיות כמו ערפד, התשוקה לנוזל, המוות
הפנימי, הריקנות והבדידות...

לילה אחד בא גבר, אנס אותה, הרג אותה, והיא הייתה חופשייה...
סוף סוף היא הייתה מאושרת, המטרה העיקרית שלה בחיים הושגה.