ערב,
החושך התחיל להשתלט על העצים מסביב, הצללים התחילו להתארך
ולהיבלע אחד בתוך השני.
השמש השוקעת הפיצה צבעים אדומים מסביב והכל נראה כמו תמונה
מדהימה.

הגבר עמד על ראש הגבעה והסתכל מסביב, השמש התחילה להעלם בתוך
הים הרגוע והנוף המדהים של איי תאילנד התחיל להעלם בחשיכה
המגיעה.
עשרות התיירים אשר הגיעו לגבעה המיועדת לצילומי שקיעה מדהימים
התחילו להכניס את המצלמות לתיקיהם וללכת לכיוון היציאה.
הגבר החליט להישאר עוד כמה דקות ולהקשיב לשקט שפתאום התחיל
להתמלא בקולות הלילה של המקום, הוא הסתכל מסביב שוב והבחין
לפתע בדמות אישה צעירה העומדת בקצה הרחבה לבדה ומסתכלת לכיוון
הים.
הוא התחיל ללכת לאיטו לכיוונה בלי לחשוב מה הוא בדיוק הולך
לעשות אחרי שיגיע אליה.

כשהיה במרחק של כשני צעדים ממנה, היא הסתובבה לעברו,  היו לה
שתי עיניים ירוקות וגדולות אשר גרמו לו להיעצר.
האישה הצעירה לא הבינה מה הוא רוצה ממנה ולפתע קלטה שרק שניהם
נשארו על הגבעה וכל שאר התיירים כבר הלכו, לרגע היא חששה שהוא
עלול לתקוף אותה.

הגבר פנה אליה פתאום והציג את עצמו באנגלית,"שלום קוראים לי
עמי ואני מישראל"

הבעת התדהמה על פני הבחורה השתנתה למבט הפתעה, היא לא האמינה
שהבחור היפה שלמולה בא גם הוא מישראל כמוה.
היא התחילה לבחון אותו מלמעלה למטה שוב, וענתה לו בעברית,
"שלום קוראים לי שולי וגם אני מישראל", הוסיפה שהבעת צחוק על
פניה.

לעמי, שהיה המום מהתשובה בעברית, לקח כמה שניות לעכל את
העניין, ואח"כ כשחיוך מטומטם התחיל לעלות על פניו, אמר בקול
מטופש, "נו, אז איך מזג האוויר בחו"ל?"
מיד לאחר שפלט את המשפט המטופש הזה, רצה עמי לקבור את עצמו
עמוק באדמה, אבל שולי החליטה לחלץ אותו מהמצב המביך וענתה לו,
"נכון שהשקיעות פה הן משהו שלא מהעולם הזה?"
עמי, מופתע לרגע מטוב ליבה של שולי על שלא צחקה לו בפנים, ענה
לה "השקיעות פה ממש יפות, אבל אם את לא היית כאן זה לא היה
שווה הרבה".

שולי הסמיקה במקום, היא לא ציפתה לקבל את המחמאה שנחתה עליה
באותו רגע, לא רק שהוא כזה חתיך, אלא שהוא גם נותן מחמאות יפות
- חשבה לעצמה.

עמי המשיך לשאול, "כמה זמן את כבר בתאילנד?"
"חודשיים בשבוע הבא", ענתה שולי, "אני חוזרת לארץ עוד שבוע",
הוסיפה כאילו הרגישה צורך להוסיף פרטים.
"חבל, אני נמצא כאן רק שבוע ונשארו לי עוד שלושה שבועות להיות
כאן".
שולי לא יכלה להסביר את הרגשתה, אבל נראה היה לה כאילו היא
ועמי כבר מכירים שנים ולא כמה דקות.
השיחה נמשכה ביניהם עוד כשעתיים בעודם יושבים על ראש הגבעה
ומסתכלים על הים לאור הירח שעלה לשמיים, רוח קרירה התחילה לנשב
בין העצים והעלים רשרשו בקול נעים.
הם החליטו לקום ולחזור לכיוון העיר, התברר שהמלונות שלהם
נמצאים במרחק של 3 דקות הליכה אחד מהשני.
שולי התחילה לרעוד מהרוח אשר התגברה, עמי בשיא הטבעיות שלח יד
כדי לחבקה אליו, שולי הצטנפה אל תוך חיבוקו והרגישה את חומו
זורם אליה.
עמי, מתפלא על תעוזתו שלו לחבק אותה ככה אליו, התחיל להרגיש את
מה שלא הרגיש כבר הרבה זמן, רגש אשר מילא את ליבו חום רב, לאחר
שהרגיש את שולי מצטנפת אליו פשוט לא שלט בעצמו ונישק את קצה
קודקודה קלות.
שולי אשר הרגישה את שפתיו נוגעות ברכות בראשה חשבה לעצמה
שהלוואי שהרגע לא יעלם לעולם.
הם ירדו מהגבעה והגיעו אל הכביש, החושך מסביב גרם להם להצטנף
יחדיו עוד יותר.
"בטוח תעבור כאן מונית עוד כמה דקות" - אמר עמי כדי להרגיע את
שולי.
"אני לא דואגת" - אמרה שולי והוסיפה בחצי חיוך - "אתה תשמור
עליי"
"בזה את יכולה להיות בטוחה !" - אמר עמי והרגיש פעימת חום
נוספת בליבו.

הם המשיכו לדבר אל תוך הלילה בזמן שחיכו למונית שתגיע, הם
סיפרו על המשפחה והחברים בבית, מה האהבות שלהם, ומה הם רוצים
מהחיים.

באחת בלילה, הגיעה המונית, הם נפנפו לה בידיהם, אך נהג המונית
כמעט ופספס אותם, בשנייה האחרונה הוא קלט אותם ועצר.
הם הגיעו למלון של שולי, עמי ירד גם הוא ושילם לנהג.
שולי נעצה בו מבט תוהה על כוונותיו.
"אני אלווה אותך לחדרך, שלא יתקפו אותך או משהו"
"ואיך תגיע למלון שלך אחר כך?"
"אני אלך ברגל, זה לא רחוק"

הם הגיעו לחדרה ואז שאל עמי, "אני אראה אותך שוב?"
שולי הסתכלה עליו במבט בוחן מנסה לקלוט האם הוא הרגיש את
פעימות ליבה הקופץ, והאם הוא מרגיש משהו ממה שהיא הרגישה כל
הערב.
"אני מקווה מאוד שכן"- ענתה בקול לא מחייב.
"אפשר לקבל את מספר הטלפון שלך בארץ? , אני פשוט יוצא מחר
בבוקר לכיוון האיים האחרים ולא חוזר לכאן אלא ממשיך בסוף
לארץ"- שאל עמי בקול של מישהו שחייו תלויים בקבלת מספר
הטלפון.
שולי פשוט נדהמה שוב כמה הוא נשמע עדין ולא גס.
"בטח, הנה הוא" - ענתה לו בקול מעודד תוך כדי כתיבת מספר
הטלפון על נייר מכתבים של המלון.

עמי לקח את הפתק כאילו היה אוצר ולא סתם איזה נייר מכתבים
פשוט.
"תודה", מלמל בשקט כאילו לא להטריד את המלכה שמולו.
"לילה טוב" - הוסיף ופנה ללכת.
"לילה טוב" - ענתה שולי.
עמי התחיל לרדת במדרגות, לפתע פנה לאחור,  הסתכל לשולי בעיניים
ואז בלי להוסיף מילה רכן לעברה ונישק את שפתי הדובדבן שלה
נשיקה רכה ואוהבת.
שולי, אשר הייתה מופתעת מהמחווה הפתאומית לא יכלה להגיב באותו
הרגע, מגע שפתיו בשפתיה ריגש אותה בטירוף.
עמי, פנה שוב לאחור, מלמל שוב בשקט "לילה טוב" קצר וברח לפני
ששולי תקלוט מה עשה ותכעס עליו.
שולי עמדה המומה בפתח הדלת לעוד כמה שניות ואחר נכנסה לחדרה
והתפללה שעמי ייצור איתה קשר שוב.



כעבור שבוע,

שולי נחתה בישראל והגיעה לנמל בן גוריון, היא עדיין חשבה על
הלילה שבילתה עם עמי, שום דבר בשבוע האחרון שלה בתאילנד כבר לא
עניין אותה יותר, כל מה שיכלה לחשוב עליו היה עמי, מה הוא
עושה, איפה הוא, והשאלה הכי חשובה, האם הוא יתקשר אליה כפי
שהבטיח.
היא ידעה שנשארו לה עוד שבועיים לפחות עד שיגיע לארץ, היה ברור
לה שהשבועיים הבאים יהיו ארוכים.
בשדה התעופה חיכתה לה חברתה הטובה, רונית, היא סיפרה לה על
עמי, ורונית מצידה אמרה לה שלא נראה לה שאחרי ערב אחד הרגשות
יכולים להשתגע ככה אצל שני אנשים, הדבר כמובן גרם לשולי להרגיש
עוד יותר רע עם המצב.

שולי הגיעה לביתה עייפה וקצת מתוסכלת מהשיחה עם רונית, היא
פרקה את מזוודתה והלכה להתקלח.

בוקר

כשהגיע הבוקר, שולי פקחה את עיניה והתחילה לקלוט שהיא בארץ,
היא הייתה אמורה לחזור לעבודתה רק בעוד שבוע, היא תכננה את זה
ככה כדי שיהיה לה זמן להתארגן בבית אחרי התקופה בתאילנד.
בתשע בבוקר צלצל הטלפון, שולי התפלאה מי מציק לה ככה על הבוקר
יום אחרי שהיא חזרה.
היא הרימה את השפופרת ...

"הלו?"
"שלום, אפשר לדבר עם שולי?" - שאל הקול ברעידה קלה.
"מדברת" - ענתה ועדיין לא זיהתה מי מהצד השני.
"זה עמי"
ידה של שולי התחילה לרעוד, היא לא האמינה שעמי כבר ייצור איתה
קשר, הרי נשארו לו עוד שבועיים בחו"ל.
"שלום עמי, מה שלומך?" - שאלה בקול לא מחייב.
"התגעגעתי אלייך" - ענה לה וצליל תקווה בקולו שאולי גם היא
אליו.
"גם אני" - ענתה לבסוף שולי שלא יכלה להתאפק.
"אני חושב שהתאהבתי בך באותו הלילה" - הוסיף עמי לפני שיתחרט.
שולי שהייתה המומה מהפתיחות של עמי ענתה ...
"גם אני התאהבתי בך, עד כמה שזה לא הגיוני, הלוואי והיית פה"
"אני אגיע בקרוב ואז נתראה" - אמר עמי כאשר שמחה אמיתית נשמעת
בקולו.
"תודיע לי מתי הטיסה שלך, אני אבוא לשדה התעופה, אני מתגעגעת
אליך" - אמרה שולי שלא יכלה כבר להתאפק ולהמשיך לשחק את משחק
הבלתי מושגת כפי שיעצה לה חברתה רונית.
"בסדר" - אמר עמי בפתאומיות - "אני חייב לנתק, להתראות בארץ,
נשיקות".
"להתראות" - אמרה שולי בקול עצוב, לא מבינה מה קרה פתאום.
עמי ניתק את הטלפון.
שולי השאירה את השפופרת על אוזנה עוד כמה שניות למרות שצליל
התפוס כבר נשמע באוזנה.


חמש דקות אחר כך ...

נשמע צלצול בדלת, שולי ניגשה לפתוח את הדלת, בפתח היה מונח זר
ורדים ענק עם פתק עליו.
שולי הסתכלה מסביב ולא ראתה אף אחד.
היא הושיטה את ידה אל הפתק וקראה ....

"את הצתת אש בליבי
הדלקת את נשמתי
את היא אהבת חיי
ביום אחד קלטתי את מה שהיה חסר לי כל חיי.

מחכה לקריאתך"

שולי לא הבינה מה היא קוראת והתחילה לקרוא את המכתב בשנית
ואח"כ בשלישית.

לפתע שמעה קול צוחק מקצה חדר המדרגות.

"אני אחכה עוד הרבה זמן שתקראי לי ???"

היא הסתכלה לעבר הקול וראתה את עמי צועד לעברה באותם הבגדים של
פגישתם הראשונה על הגבעה בתאילנד, דפיקות ליבה התגברו
בהיסטריה, דמעות של שמחה ירדו מעיניה.

"היי, לא לבכות אהובתי" - אמר עמי ברכות - "מהיום אני לא הולך
לשום מקום בלעדייך"

שולי טבעה בתוך חיבוקו החם ועמי הפנה את פניה לעבר פניו ונתן
לה נשיקה חמה ואוהבת על שפתי הדובדבן שלה.