[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דניאל בז
/
מפגש מנוגד

שקט.   בעצם, היה זמזום כלשהו ברקע.   כאילו,  כמו אנשים.
מדברים בלחש. תנועות. חיים.   רעש שקט, מפריע. וריח... הריח
הזה, של... של... לא יודע... של משהו מוכר, בריח המחליא הזה של
נקי - זהו של נקי.    תודעה. אני. טשטוש של בין חלום למציאות.
בין שינה לערנות.   יבש לי בפה.   לפקוח עיניים.   תקרה
מטושטשת לבנה, מלוכלכת משהו.   לעצום עיניים.   חלום?   משהו
מפריע לי. באף. בכל הגוף בעצם.   לנסות שוב - לפקוח עיניים.
גוף... גוף?   מה קורה? איפה אני?

אני מנסה להזיז את הראש. ימינה. קיר. חלון בוהק. מסנוור.
שמאלה. מיטה. יש עליה מישהו. שוכב. ויש דמויות לידו. נדמה לי.
כן, דמות אחת אפילו זזה. לעברי. -אתה צריך משהו? לקרוא לאחות?
שואלת-לוחשת הדמות, כנראה אלי. אני מנסה לענות. כל כך יבש לי
בפה ששום קול לא יוצא. חרחור. -אקרא לאחות, אומרת לי הדמות
ופונה ממני. לעצום עיניים. יש לי משהו באף. שיט. לנסות שוב -
לפקוח עיניים. דמות לבנה מתקרבת אלי. מלאך? מלאך, אני מחליט.
המלאך מתקרב אלי. זה לא הוא זה היא, מבזיק לי בראש,
הגיוני. -ברוך שובך, היא אומרת לי, איך אתה מרגיש? באמת, איך
אני מרגיש? אני... מרגיש, אבל - מה אני מרגיש..? כאב... רחוק
מה... עמום... היא מלטפת לי את המצח ביד אחת ואוספת את ידי
בידה השניה. היא מודדת לי דופק. אני מעביר את לשוני על שפתיי
מנסה להרטיב אותן בלי הרבה הצלחה. היובש הזה בפה... אני מזיז
את שפתיי, מנסה לומר לה משהו. היא מקרבת את אוזנה לשפתיי.
ריח... ריח... של בושם... נעים לי משהו... -אני צריך להשתין,
אני לוחש-לא לוחש לה במבוכה. היא מחייכת אלי. -שניה, היא אומרת
לי, אני כבר חוזרת. עיניי מלוות אותה כשהיא מתרחקת ויוצאת משדה
הראיה המאד מוגבל שלי. לעצום עיניים. הלחץ הזה שהתחיל לי
בשיפולי הבטן הופך לבלתי נסבל. לפקוח עיניים. המלאך שלי חוזרת
עם משהו בידיים, מתקרבת וסוגרת וילון מסביב למיטה שלי. אני
מרגיש ידיים קרירות על הבטן שלי מרימות מעלי את הכותונת הזו
שהייתה כרוכה עלי. אני קופץ משהו, מנסה אינסטינקטיבית להתרחק
מידיה, אל תוך המיטה כזה. הכאב חד כסכין. חולף לי לאורך כל
הגוף - משתק... היא מחייכת אלי. -איך בדיוק אתה מתכוון להשתין
לבד? היא שואלת בחצי חיוך מבין ושקט. אני קפוא במקומי. כואב.
מנסה להרגיע את הכאב הנורא. מנסה גם לעכל את מה שהיא הרגע אמרה
לי. מנסה לבלוע רוק שאין לי בפי היבש. אני בוהה בה בלי תנועה.
היא פורצת בצחוק. -תרגע, אני אחות, זה בסדר, היא אומרת. נשימתי
נעתקת כשאני חש בידה שאוספת אותו ומכוונת אותו אל תוך הבקבוק
המוזר הזה שהיא הביאה איתה מקודם. אני לא ממש נושם. אני גם לא
ממש משתין. כואב לי... פדיחה... -הנה, היא אומרת ומפנה את מבטה
לכיוון הוילון כאילו קוראת את מה שעובר לי בראש, אני לא
מסתכלת. זה כנראה עוזר כי ה"ברז" נפתח והבקבוק מתמלא. ומתמלא.
שלא יגלוש - רק זה עוד חסר לי, אני חושב לי לעצמי.   לא גלש.
היא מסדרת לי את הכותונת חזרה ומכסה אותי בסדין. אחר כך היא
מקיפה את המיטה, לוקחת את הגליון שתלוי לו על המעקה ורושמת
עליו משהו.    אני רק מתחיל להרגע כשהיא שואלת בחיוך כזה של
חצי מנת פלאפל -איך היה? אני חושב מה ואיך לענות לשאלה הזו
כשהיא מוסיפה שאלה, הפעם בטון מעט רציני -אתה יודע איפה אתה?
אני מהנהן בראש במבוכה כשאני תוהה ביני לביני מה היא בדיוק
רוצה ממני.   -אתה במחלקה הכירורגית של בית חולים רמב"ם, היא
אומרת. בית חולים רמב"ם? אני שואל בלי מלים. אני מביט סביב,
מחפש משהו. -אתה זוכר מה קרה? היא ממשיכה, למה אתה כאן? אני
בוהה בה בהלם, לא כל כך עוקב. היא מושכת כיסא ומתיישבת לידי.
היא לוקחת את ידי בשתי ידיה ומלטפת אותה. אני סוגר לאט לאט את
ידי, אוחז בידה. נאחז בידה. -קוראים לי אירית, היא אומרת, אתה
זוכר איך קוראים לך? אני מהנהן בראשי בהיסוס, מכחכח בגרוני
היבש עדיין ושואל בקול צרוד שנשמע לי כאילו של מישהו אחר -אפשר
לקבל משהו לשתות? היא משחררת בעדינות את ידיה מידי, מתכופפת
לעבר השולחן שלצידי המיטה. ריח גופה המבושם מגיע לאפי. זה
נעים. היא מוזגת לי כוס מים ומגישה לי אותה לפה. -אתה מסתדר
לבד? שואלת. אני אוחז בידיי את הכוס, שהיא לא ממש עוזבת, מגיש
אותה אל שפתיי ולוגם ממנה במהירות. -עוד אחת? היא שואלת אחרי
שאני מסיים אותה. אני מהנהן בראשי ולוחש חרחור בקול צרוד -כן.
היא ממלאת שוב את הכוס ומקרבת אותה אלי. אני שותה רק חצי הפעם.
היא לוקחת ומניחה את הכוס על השולחן ומתישבת חזרה, אוספת שוב
את ידי בידה.   הבזק! נשימתי נעתקת כשאני שומע את הקול
"...וואוו...! נצטרך לקטוע. מעל הברך..." אני פוקח את עיניי
ולוחץ את ידה בפחד בידי האחת ובשניה אני מסיר את הסדין מעלי,
מנסה להתרומם על מרפקי. כאב. אני מתבונן ברגליי. הן שם. שתיהן.
אני מנסה להזיז את רגלי השמאלית, זו המגובסת. כלום. אני מנסה
את רגל ימין... כן, זה עובד. מנסה שוב את רגל שמאל... כלום.
אני מביט בעיני המלאך הלבן שלצידי בפאניקה. היא מחייכת. -אתה
שלם, היא אומרת לי בקולה המרגיע, אבל נפגעו לך העצבים. הרופא
יסביר לך הכל עוד מעט.   -מה קרה לי בדיוק? אני שואל בחשש גובר
והולך.   -קיוויתי שאתה תספר לי, עונה לי אירית. -עקרונית, היא
מוסיפה, נפגעת מרסיסים של פגזים... קולה נעלם לי...   הבזק!
גשם של אש ומתכת... צעקות... דממה... סרט בהילוך איטי כמו עובר
לי בראש.  -ממתי אני כאן? אני שומע את עצמי שואל כשאני פוקח את
עיני.   -חמישה ימים, עונה לי אירית, וישנת כמו תינוק. טוב,
בערך.   אני זז באי נוחות משהו. גלי כאב עולים מאזור האגן
ומרגלי השמאלית לאורך גבי. אני שותק. בוהה בה. -מתי יגיע
הרופא? אני שואל, ומה השעה בכלל?   -עוד מעט שלוש וחצי, היא
עונה לי, והרופא יראה אותך בסבב רופאים בערך בחמש, פחות או
יותר. אני שוקע בעצמי. במחשבות. מנסה לזכור פרטים שאני יודע
שהם חשובים. מליון תמונות חולפות לי בראש ואף אחת לא ממוקדת.  
-... וככה הגעת לכאן, אני שומע את אירית.   הבזק! מרתף.
אנחות פצועים. כאב חד.   -עידן... איפה עידן? וגידי? איפה
כולם? אני שומע את עצמי שואל, חרד מפני התשובה. עיניי נאחזות
בעיניה. היא כבר לא מחייכת. אני קולט זיק כלשהו בעיניה.
-אירית, אני שואל שוב, מה קרה להם?   -אני לא ממש יודעת מי הוא
מי, היא עונה לי בטון מאד רציני, יותר טוב שתשאל מישהו מר"מ
שתיים. עיניה כמו מנסות לחדור אל תוך מעמקי עיניי. אל תוך
נשמתי. -אני יכולה לבקש שמישהו משם יעלה לכאן אם אתה רוצה. אני
מפחד לענות. הפה שלי שוב יבש ואני מנסה לבלוע רוק. בסוף, אני
מהנהן בראשי שכן.   -אני אלך להתקשר אליהם, היא אומרת וקמה.
אני אוחז בידה. -תחזרי... בבקשה... אני מבקש כמעט ללא קול. היא
מלטפת את  ידי, מחייכת ועונה. -אני כבר חוזרת. הדקות חולפות כל
כך לאט. נדמה שעוברות שעות עד שהיא שבה ומתיישבת לידי. גלי
הכאב הפכו בינתים לתחושת כאב אחת גדולה. היא חשה בכך ומחברת
שקית קטנה עם נוזל שקוף לאינפוזיה המחוברת לידי הימנית.  
-משהו קל להרגעה, היא מסבירה תוך כדי שהיא מכוונת את הטפטוף.
מהר מאד אני מתחיל לחוש כאילו אני צף לי על ענן. הכאב הופך
לזכרון עמום. היא צפה ומתיישבת לידי ואני מחפש ומוצא את ידה.

שני האנשים במדים התיישבו לידי. חשתי שלא בנוח. היה משהו מאיים
באוויר. משהו שהם הביאו איתם. אירית פינתה להם מקום ועברה
לעמוד בצידי הימני, ידה על כתפי. נדמה היה לי שאני יכול להריח,
כאן לצידי, את ריח גופה הנעים לי כל כך, בניגוד לריח הכללי
שאפף את המקום. המבוגר בין שני החיילים, על כתפיו כותפות כחלות
של קצין בריאות נפש, שואל -מה אתה בדיוק זוכר?   הרגשתי
עייפות. העדפתי שהוא יספר לי. אני מהנהן בראשי מושך בכתפיי.
שמי גדי דותן, הוא מציג את עצמו. -אתה... אתה נפצעת בהפגזה
ארטילרית, הוא ממשיך, אתה זוכר משהו מזה?   -לא כל כך, אני
משיב לו לאקונית.   -למעשה, אומר לי גדי, למעשה נפצעת מהפגזה
ארטילרית של כוחותינו. מה אתה עושה צחוק, אני שומע את עצמי בלא
קול. וגדי בשלו. -היתה תקלה. הצוות שלך נפגע כולו.   הבזק!
ריח... חריף... איום... של מוות. כאב. דממת קבר.   אני מביט
באירית לא ממש קולט מה שנאמר. אט אט אני פונה חזרה לגדי, מביט
בעיניו ומנסה להבין מה בדיוק הוא אומר לי. גדי משפיל את מבטו.
-תקלה, אני שומע קול ומתקשה לזהות בו את קולי, מה בדיוק קרה
לצוות?   -עד שמצאו אתכם רק אתה ועידן נשארתם בחיים. אבל עידן
ניפטר שלשום כאן בבית החולים.   -והיתר? אני שואל בלחש. גדי רק
מהנהן בראשו בתשובה. בלי מלים. דממה. לבי מאיים לפרוץ עכשיו
החוצה מבית החזה. אני מתקשה מעט לנשום, מנסה לבלוע רוק ומתעקש,
כמעט צועק בלחש. -מה קרה לצוות שלי?   -האחרים כנראה נהרגו
במקום, גדי מנסה להסביר לי בעדינות כשהוא זז בכסא מצד לצד.
-אני מצטער, הוא מוסיף אחרי עוד רגע של שתיקה כבדה.    הבזק!
מרתף. דממה. ריח חריף של בשר שרוף... כמו בשר על האש... ריח
חזק ובלתי נסבל של... של מוות...   אני שוקע, חש שאין לי כוח.
אין לי דמעות. אין אפילו כאב. כלום. רק אטימות.

-... פיזיותרפיה ואני מעריך שזהו. אני מביט ברופא. לא מבין
מילה. לא שומע מילה. אני חש שאני צף. שוקע. אירית מלטפת לי את
המצח.   -תשאר כאן, היא לוחשת כמו לעצמה בעיניים לחות.   -מים,
אני מבקש, כוס מים. אני לא שומע את עצמי לוחש. אירית מוזגת לי
כוס מים ומגישה לי אותה. ידיי אינן נענות לי. אינן זזות. אירית
מקרבת את הכוס לשפתיי.  אני שותה, חלק מהמים נשפכים וזולגים לי
על הסנטר.  היא מנגבת לי את הפה בעדינות.   אני יכול לשמוע
אותה שואלת משהו אבל לא מבין מה.  בעצם,  לא ממש אכפת לי מה
היא שואלת.  לא ממש אכפת לי מכלום.  אני ממשיך לשקוע. חש את
עצמי כמו נופל לכעין משפך שחור, ענק.  משפך ללא תחתית.   קולה
של אירית נשמע רחוק יותר. ומתרחק והולך.   אני חש כמו מביט על
עצמי מהצד.   אור שחור עוטף אותי.   מאחורי ענן ערפל אני יכול
לראות אותם.   הם מביטים בי בדממה. במבט שואל. אין לי תשובה.  
אני מנסה להושיט להם יד.   הם... הם נרתעים... נמוגים...

ערפל סמיך.   דממה מוחלטת.   חשכה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתה החוליה
החלשה, מה המצב?


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/7/01 9:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל בז

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה