פתאום היא התחילה לבכות לי. ככה, שנייה אחרי שגמרתי.
רגע אחד גיששה בחושך אחרי גליל של נייר טואלט, צוחקת, נתקלת
בכל מיני חפצים שהיו מפוזרים לה על הרצפה, ומגישה לי אותו,
ורגע לאחר מכן מתיישבת על המיטה ברגליים מקופלות, כשהיא מחבקת
אותן בשתי ידיה, והפנים אלי.  
ניגבתי את עצמי ואז הרמתי את ראשי אליה, רואה איך שתי עיניה
החומות, החכמות, הופכות מפוחדות. גופה אינו זע, ושפתיה
הורדרדות מתכווצות.
"מה קרה?" שאלתי אותה. באמת שקצת דאגתי. יש בה משהו שגורם לך
לשכוח לפעמים שהיא ילדה, למרות הכל.
"כלום", היא פסקה ביובש. בקושי הביטה בי. עיניה התרכזו בדלת
שמאחורי, כאילו בכל רגע עומדת לפרוץ משם איזו מפלצת דו ראשית
שאני הבאתי איתי. מה לעזאזל עשיתי?
ואז היא נשכבה על המיטה, עם הגב אלי.
לאיזה בוץ הכנסתי את עצמי. לא היה עדיף אם הייתי אומר את מה
שצריך להיאמר ואז פשוט מסתלק לי? זה בדיוק מה שהם התכוונו
כשטחנו באוזני שוב ושוב שהיא עוד ילדה.
נשכבתי לצידה וחיבקתי אותה, מלטף את התלתלים בשיערה.
אבל לא יכולתי להסתלק לי ככה. אמרתי את מה שחשבתי, והיא כמובן
אמרה את מה שהיא חושבת, והבנו שזה נגמר. אבל מכאן ועד
להסתלק... זה לא התחשק לי.
היא לבשה חולצה צמודה, אבל לא יותר מדי. בורוד ואפור. היה לה
קפוצ'ון מאחורה וריץ' רץ' מקדימה, שהיא פתחה עד להתעגלות של
החזה, ומתחתיו הציצה גופייה שחורה שחשפה את החריץ שבין שדיה.
בחנתי את גופה.
גוף שעשוי כולו מקימורים-קימורים. צוואר ארוך ודק, חזה מלא,
מותניים צרות ואגן עגול. עצמות לחיים גבוהות ובולטות, וכפות
ידיים רכות וילדותיות.
והעיניים. איזה עיניים. עמוקות וחמות, תקיפות ורכות, חזקות
ותמהות, עצובות וקלילות, שובבות וחמורות, להוטות ושלוות,
נחושות ומלטפות, ויפות. אולי הכי יפות אצלה.
נצמדתי אליה, מוחה באצבעותיי את הדמעות הקטנות והאילמות מפניה,
מרגיש את חום גופה ומריח את הריח המטריף הזה שיש לה בשיער.
ופתאום רציתי כל כך להגן על היצור המקסים והמבולבל הזה, עשיר
בכל כך הרבה עולמות.
לעזאזל כולם. הם לא מכירים אותה. אפילו לא ראו אותה. לעזאזל
אני. עולם מחורבן.
ילדה, ילדה. שונא את זה. אבל גם אוהב. רק ילדים יש להם את הלהט
הזה ואת הצחוק שמתגלגל ואת העיניים שלא יודעות מנוח. הם רואים
את העולם בצבעים הכי חדים, הכי נקיים, הכי עזים. שחור זה שחור,
לבן זה לבן, ואדום זה אדום. אחר כך כבר הכל מתעמעם. אוכלים קצת
חרא, רואים דברים. אין כמו הצבא בשביל לעזור בזה.
"אני לא הולך עד שאת לא מספרת לי", הכרזתי באוזניה.
"אל תשחק אותה", היא סיננה, "גם ככה עוד רגע אתה קם ויוצא
מהדלת הזאת ומהחיים שלי".
"זה לא נכון. מזמן כבר הייתי יכול לקום וללכת."
"אתה לא תבין... אתה לא תבין. זה תמיד אותו דבר", מילמלה.
"מה אותו דבר? תספרי לי."
נו, מה אני יכול לעשות. הילדה לא בתולה קדושה. גם היא נמשכה
אלי. גם לה התחשק וגם היא נהנתה. ושאלתי אותה, כמה פעמים, אם
היא רוצה שאני אפסיק. היא ענתה לי שלא. מאיפה הייתי צריך לדעת
שהיא תעשה מזה כזה סיפור?
המשכנו לשכב ככה, מחובקים, עוד כמה דקות. עד שהדמעות פסקו.
אחר כך התהפכתי על גבי והנחתי את ראשה החמוד על חזי.
בקטעי מילים ובמשפטים שבורים, היא החלה לספר לי. לאט-לאט.
באותו כאב ובסערת רגשות שיש רק לילד.