יש לי תיבת נגינה. ההורים שלי נתנו לי אותה. למען האמת, אני לא
אוהבת אותה כל כך. אי אפשר לכבות אותה כי היא לא נסגרת, ולכן
היא מנגנת בלי הפסקה. למרבה המזל, היא מנגנת מנגינות שונות.
המון מנגינות. אין ספור.
התיבה מנגנת עכשיו מנגינה יפה. המנגינה האהובה עלי. היא נמשכת
כבר כמה דקות. המנגינה עושה לי הרגשה ממש טובה. אבל היא תגמר.
אני יודעת. זה תמיד קורה עם תיבת הנגינה. יש מנגינה שאני אוהבת
ואז היא נגמרת ויש מנגינה אחרת. לפעמים יש את המנגינות המדכאות
האלה שאני ממש שונאת. כשהן מנגנות, בא לי לשבור את תיבת
הנגינה. פשוט לזרוק אותה על הריצפה. או מהחלון. זה לא ממש
משנה. ואז אולי תהיה לי תיבת נגינה חדשה, שיהיו בה רק מנגינות
יפות. אבל אולי תהיה לי תיבת נגינה חדשה, שבה לא יהיו בכלל
שירים שאני אוהבת. ואולי, אולי לא תהיה לי בכלל תיבת נגינה.
האמת היא שזה יכול להיות נחמד. אז אני לעולם לא אשמע מנגינות
גרועות. בעצם, בשבילי לא יהיו קיימות מנגינות גרועות בעולם.

אני מרגישה שהמנגינה האהובה עלי עומדת להגמר. וגם אם לא עכשיו,
היא תגמר פעם. וגם אם אחריה תהיה מנגינה יפה, בשלב מסוים תהיה
מנגינה שאני שונאת. אתם יודעים מה? גם אם לעולם לא תהיה מנגינה
שאני שונאת, זה לא יישנה את העובדה שקיימות מנגינות גרועות
בתיבת הנגינה שלי, ובתיבות נגינה דומות של אנשים אחרים. אני לא
יכוה להשאיר בחדר שלי תיבת נגינה שיש בה מנגינות גרועות. אני
יודעת מה לעשות עכשיו.

עכשיו, כמו שקיויתי, אין לי בכלל תיבת נגינה. ואני לא שומעת
יותר מנגינות גרועות. נכון, גם לא מנגינות טובות. גם לא את
המנגינה שכל כך אהבתי. אני די מתגעגעת אליה. אבל לא יכולתי
להתמודד עם העובדה שקיימות תיבות נגינה, כמו שלי, ואנשים
שומעים בהן מנגינות שגורמות להם להרגיש רע.  

מצאתי פתק די ישן בחדר. כתוב עליו:

אני כבר לא ממש זוכרת איך מוזיקה נשמעת. או איך המנגינה
האהובה עלי נשמעת. אני תמיד שומעת שקט. רק שקט. מה שרציתי
בעצם, לא? אלא שעדיין קיימות תיבות נגינה. אנשים עדיין מרגישים
רע בגללן. וגם טוב. אבל אני לא.

אני לא זוכרת מתי כתבתי אותו. מוזיקה? שקט? אין לי מושג על מה
הפתק מדבר. יש לי שברים של קופסא בחדר. אני לא זוכרת מה הקופסא
הזאת הייתה. אני זוכרת במעומעם ששברתי אותה פעם, כי חשבתי
שאיכשהו זה יהפוך את העולם למקום טוב יותר. לא יודעת איך. לא
יודעת למה.