אתמול סוף סוף סיימתי לבנות את החומה.
עבדתי על זה די הרבה זמן, 16 שנה, חיים שלמים.
עכשיו כשאני כבר מוקפת בחומה - אני לא יודעת מה לעשות איתה, הן
לא כל כך שימושיות החומות האלה, לא כמו שאתה חושב שהן יהיו
כשאתה מבזבז שנים על גבי שנים בלבנות אותן.
אני חשבתי שהחומה שלי תציל אותי מכל מה שמפחיד, מכל מה שרע,
מהכל.
היא לא.

הדבר היחיד שהחומה לא עמידה בפניו הוא כל מה שמפחיד, כל מה
שרע, הכל.

כבר כשסיימתי לבנות את החומה יכלתי להרגיש בפחד המצמרר, ברוע
המחלחל בין הסדקים. הרגשתי שאני חשופה יותר מאי פעם.
זה היה נורא, להתעורר מאשליית הביטחון והאמונה שאפפה אותי במשך
כל שנות חיי, אל תוך ההכרה הקרה והאכזרית. לדעת שאין טעם
בחומה- היא לא חוסמת שום דבר.
ואני מנסה למצוא טעם בכל אותו הזמן שבוזבז ומגלה- שלא רק חייתי
באשליה: העיסוק המתמיד בבניית החומה הרחיק אותי משאר העולם.
הרחיק את שאר העולם ממני. נשארתי לבדי בתוך כלוב החומה שלי,
אני רוצה לצאת - אני פוחדת להיות לבד.

אז עכשיו אני הורסת את החומה שבניתי בעמל ויגע כה רבים. אני
הורסת אותה מהר בלי לנוח אפילו לא דקה. כאילו אם אני אנוח
ואסדיר את הנשימה יקרה דבר נורא. אני לא יודעת מה, אבל אני
יודעת שמשהו יקרה אם אני לא אמהר... הזמן אוזל אני חייבת לשבור
את החומה.

נשארו רק כמה לבנים אחרונות. מבין הפתחים שנוצרו אני מבחינה
בחומה אחרת, כמעט כמו שלי רק שלמה. ואחריה עוד חומה ועוד אחת -
אינספור חומות שלמרות שאני לא רואה אני יודעת שמקיפות עוד
אנשים כמוני.
אני עדיין לבד.
ואז אני רואה רחוק באופק שאחת החומות קורסת, נהרסת מבפנים על
ידי זה שהקים אותה. מבין ההריסות פוסע בנאדם. כמוני. למרות
המרחק העצום המפריד בנינו - מבטינו נפגשים. בעיניו אני רואה את
אותן התחושות המציפות אותי, גם הוא כמוני מפחד להיות לבד.

אנחנו מתחילים מסע חדש, המסע אל הביחד.  ייקח לנו זמן למצוא
אחד את השניה, ייקח לנו זמן לנצח את הבדידות. ייקח די הרבה
זמן, אולי 16 שנה, אולי חיים שלמים.
אבל הפעם, זו לא אשליה. אני לא אקום בוקר אחד לגלות שהכל היה
טעות.

נכון?