היא שכבה שם על הדשא המכוסה דם. נחלים אדומים זרמו ממנה אל
הנהר במורד הגבעה. הרוח פיזרה את שערה הזהוב וכיסתה את פנייה
בעלים שנפלו מעצי הסתיו. אותם העצים שפעם הגנו עלייה כעת עמדו
לחלוף מן העולם. אותם העצים שבהם הייתה מתרוצצת בילדותה. זה
היה הפרט היחיד שזכרה מעברה. העצים. היא ראתה אותם גדלים
ומתפתחים, והיא גדלה איתם. כעת אותם העצים עמדו למות. היא ידעה
שהיא עומדת למות איתם. עשן נכנס לתוך עינייה וגרם לדמעות לזרום
בחופשיות, ואלו הצטרפו לדם. החרב שלה שכבה ליידה. זאת לא היתה
אותה החרב איתה התחילה את מסעה. זאת היתה חרב אחרת. חרב טמאה
ומכוסה דם. היא כבר לא היתה טהורה ונקיה. לא, זו לא היתה אותה
החרב. היא לא הייתה אותה הנערה. לא, היא הייתה אישה. היא
התבגרה מאז שעזבה את העצים. היא הפכה ליצור שכבר לא היה אנושי.
איזה יצור אנושי היה חוזר ממלחמה עקובת הרג ורוע רק כדי לשרוף
את היער שנתן לה חיים? היא לא הייתה אנושית. לא עוד. היא ויתרה
על האנושיות שבה כדי למצוא את עצמה. כעת היא הבינה שהיא לא
חיפשה את עצמה. היא חיפשה את החיים. היא חיפשה משהו יותר
מזיכרונות כואבים וילדות בין העצים.
העננים נעו לעבר המערב, והשמש זרחה במלוא עוצמתה על פרצופה של
הלא-אנושית. העולם שלה נתן לה לברוח מהמציאות. העולם שלה נתן
לה להשמיד את מה שהיא אהבה יותר מכל דבר. היא חשבה שהעולם שלה
יעצור אותה. היא האמינה שהעולם שלה לא ייתן לה לעשות את המעשה
הנורא. איך זה ייתכן? כל השנים שבהם הייתה בטוחה שהעולם שלה
יעשה הכל כדי למנוע ממנה להתקדם, ובפעם היחידה שרצתה שהעולם
שלה ימנע ממנה משהו, הוא ויתר. העולם שלה ויתר עליה. וכעת היא
גססה. היא חלפה לעולם שמעבר. עולם אחר. עולם חדש שבו יהיו
הזדמנויות חדשות. אולי אפילו יער חדש. חיים חדשים. היא קיבלה
את המוות כברכה, אבל הכאב שלה עבר איתה לעולם הבא. היא לעולם
לא תשכח את העצים.
הוא עבר לייד הגבעה ההיא כמה שעות אחרי שהעץ האחרון נפל. הוא
הסתכל על גופה השבור אך לא נתן לעצמו לבכות. הוא הריח את העשן
ודמעות עלו לעיניו. הוא ראה ציפורים שאיבדו את ביתן. הוא ראה
את הסוף של המקום היפה האחרון שהוא הכיר. כה אירוני שהמקום
היפה ביותר יחזיק בזכרונות הכואבים ביותר. הוא נשען ליידה
והרגיש את השיער שלה. הוא היה רטוב מטל וקרני השמש גרמו לו
לזהור. היא נראתה שלווה בפעם הראשונה מאז הכיר אותה. הוא הרים
את החרב ועמד והתבונן בה. היא היתה יפה באופן שרק אומן היה
יכול לראות. היא הסתירה את יופיה מאחוריי שכבה של ברזל כהה.
הוא הניח את החרב האפורה מתחת לשורשיו השרופים של עץ מת. הוא
עמד מעל השורשים הרבה זמן. הוא לא ידע כמה שעות חלפו. הוא לא
שם לב שהחל לרדת גשם. הוא לא הרגיש בטיפות הזולגות על לחיו,
והוא לא ידע אם אלו היו דמעות או מים.
הוא חזר אליה ואמר לה בקול שקט שהרוח לקחה איתה למקומות רחוקים
אליהם רצה לקחת אותה: "אני ייתן חיים ליער חדש. אני אחייה. אני
אחייה בשביל שנינו".
הוא הלך מהגבעה ההיא. הוא נתן לה להפוך לחלק מהיער אותו היא
שנאה ואהבה יותר מכל.
הוא נתן לה ללכת. הוא לא החזיק בידה וזעק לשמיים. הוא אהב אותה
והוא ידע שהיא אהבה אותו, בדרכה. עם היער, האהבה שלהם מתה. אבל
אולי עם הזיכרונות הכואבים היא תקח איתה את האהבה שלהם. אולי
היא תנטע את האהבה שלהם בעולם אחר, בו יוכל לצמוח ולגדול בלי
השמש הלוהטת והמאימית של העולם הזה מעל. הוא ידע שהיא מצאה את
החיים אותם חיפשה. הוא ידע שהיא מצאה את החיים במותה.