"יום אחד אני אהיה רקדנית! אני ארקוד בניו יורק, ואף אחד לא
יוכל לעצור אותי. אף אחד!".
זה היה המשפט ששירי דגלה בו. המשפט שהוביל אותה דרך כל הקשיים
שהיו לה, ודרך כל המאמצים שעשתה.
שירי היא נערה בת 15, כמעט 16. היא רוקדת כבר מגיל 6 וחצי.
הכל התחיל מיום אחד גשום, כששירי היתה בת 6. היא ישבה אחרי
הצהריים על הספה בסלון, וצפתה בטלויזיה. היא העבירה ערוצים
בקצב מסחרר, לא מצאה מה לראות. ההתלבטות היתה בעיקר בין "פרפר
נחמד" ל"לוני טונס". התלבטות אכן קשה ביותר. באחד מזפזופיה בין
הערוצים, שירי ראתה פתאום תחרות ריקודים של החלקה על הקרח. היא
ראתה אישה גבוהה, שיערה אסוף בחוזקה עם שתי סיכות סגולות
נוצצות, שמלה שנראתה קצת קרועה אך עדיין יפה, גם בצבע סגול,
וגרביונים לבנים, מחליקה בעדינות על הקרח, מסתובבת באויר,
נוחתת על הקרח ומעיפה חלקיקים קטנים של קרחונים. האישה נראתה
כמו פייה, זזה כל כך חלק על הקרח ביחד עם המוסיקה הקלאסית. זה
היה נראה כמו באגדות. שירי פשוט הופנטה מהתחרות, וישבה וראתה
אותה במשך שעתיים וחצי, בלי לזוז מהמסך.
כשאמא של שירי נכנסה לסלון, שירי הצביעה על המסך ואמרה לה שזה
מה שהיא רוצה. פשוט זה. אמא של שירי הסכימה לנסות, ולאחר
חיפושים למורה הכי טוב באיזור להחלקה על הקרח, היא רשמה את
שירי חודשיים מאוחר יותר לחוג. חוג פרטי. כל שלושה ימים שיעור
החלקה עם מורה פרטית.
לא היה דבר ששימח את שירי יותר מאשר ההחלקה, ההרגשה הזו, והרוח
הקרירה שהיתה על פניה כשהחליקה.
מאוחר יותר, כשגדלה, היא הקדישה גם יותר זמן למראה שלה בהחלקה.
היא אהבה את לאסוף את השיער בחוזקה ולחזק עם שתי סיכות סגולות
נוצצות, אותן סיכות שראתה על אותה אישה גבוהה ויפה שאז ראתה
בפעם הראשונה. בגיל 10, שירי היתה כבר אחת ממעט המצטיינות שהיו
למורה שלה באותו הזמן. בעצם, התלמידה היחידה שממש הצטיינה
בריקודי ההחלקה. הסיבה לזה היתה שהיא פשוט אהבה את זה. והיא
השקיעה את כל כוחה בריקוד, בהחלקה, בתחרויות, וכן, התוצאות גם
הראו זאת. לא היתה תחרות ששירי לא קטפה את המקום הראשון ולאט
לאט החדר שלה החל להתמלא במדליות וגביעים של תחרויות שהיו לה.
בשלב מסוים, אפילו בנו לה עוד ארון רק לפרסים שלה. "ארון
האושר", ככה היא היתה קוראת לו. כי הוא בעצם סימל את אחד
הדברים שגרמו לה ליותר אושר בחיים שלה. זה לא שהיו לה חיים
קשים, בכלל לא, להיפך, כל הבנות קינאו בה כי היתה לה גזרה
מדהימה, והיא ידעה לשמור על כושר ואוכל מאוזן (משום שהיתה גם
חייבת אם רצתה להמשיך לרקוד) והצליחה לשמור על הציונים שלה
גבוהים (משום שזה היה אחד ההסכמים שלה עם ההורים לכך שתמשיך
לרקוד) וגם מפני שתמיד הצליחה לשמור על חיוך, כי תמיד היתה לה
סיבה לכך (משום הריקוד).
"אחת שתיים החלקה, שתיים שלוש, הרמת יד, שלוש שתיים שלוש,
סיבוב לפנים, שתיים שלוש ארבע קידה קדמית", שירי היתה ממלמלת
לעצמה תוך כדי אימונים מול המראה הארוכה בחדרה בבית. כך היא
היתה מתאמנת. משננת טוב טוב את  דברי המורה ואחר כך בבית היתה
חוזרת אחריו ומתאמנת. "זו שיטה טובה", תמיד היתה חושבת לעצמה.

באחד מהטיולים האחרונים שלה עם המשפחה, הם טסו לארה"ב. לניו
יורק, למקום שהיא הכי היתה רוצה להופיע בו. על רחבת ההחלקה על
הקרח בניו יורק. "איפה שהעץ הגדול של כריסטמס", ככה היא היתה
קוראת למקום, "שם תראו אותי בעוד כמה שנים מופיעה".
זה היה החלום הכי גדול שלה. להופיע על הרחבה הענקית בניו יורק.
שכל העולם יראה אותה מחליקה.
כשהיא הגיעה עם המשפחה למקום, הם נעמדו מול הרחבה. ושירי היתה
כולה נרגשת. היא כל כך רצתה לעלות על הקרח ופשוט להתחיל לרקוד,
לא היה אכפת לה בכלל שאסור עדיין. כי זה שמור. היא פשוט כל כך
רצתה. היא עצמה את עיניה, וחלמה שהיא רוקדת על הקרח, ושכולם
נעצרים מהעיסוקים שלהם ברחוב, ובאים לראות אותה, קהל ענקי
מתיישב על הכסאות, בערך עשרת אלפים איש צופים רק בה. ואז באות
המצלמות, וכל העולם רואה אותה. חיוך נפרש על שפתיה. ואז אחיה
נתן לה מכה קטנה על הכתף והעיר אותה מחלומה. היא החזירה לו
וראתה שהוריה כבר התדקמו הלאה. היא הלכה באיטיות והתרחקה
מהרחבה. כשהחיוך עוד על שפתיה. לא רוצה לרדת.
ומאז הטיול הזה כבר חלפו שנים. ושירי גדלה. וכך גם האהבה שלה
לריקוד ולהחלקה. והיא נהפכה להיות הרקדנית המחליקה הטובה ביותר
בארץ ומיקומה ברשימת הרקדניות הכי טובות בעולם כבר היה בין
עשרת הראשונות. שירי הרגישה כאילו שהיא מתקרבת להגשים את
חלומה. לרקוד בניו יורק.
ואז, שבוע לפני יום הולדתה ה-16, התקשרה אליה מאמנה והודיעה לה
שהיא טסה בעוד יומיים לאוסטריה, לתחרות החשובה מכל, שבסופה
יקבע מי תהיה הרקדנית הטובה ביותר בעולם. שירי היתה נרגשת ולא
ידעה מה לעשות דבר ראשון, אם לבכות מאושר, או אם לקפוץ משמחה,
או אם להודיע לכל החברות שלה, או אם בכלל להתחיל לארגן את
המזוודה. היא הלכה על האפשרות האחרונה, הרי בכל זאת, היא טסה
עוד יומיים.
"עוד יומיים" אמרה לפני שהלכה לישון. "אני נמצאת במרחק רק של
יומיים מהגשמת החלום שלי".
עברו יומיים, ושירי הגיעה לתחרות. המאמנת שלה כבר יידעה אותה
שהיא עוברת את כל שאר הבנות בהרבה, אבל חוץ מאחת, שבינתיים היא
זאת שהכי מאיימת עליה. "בסך הכל מישהי מרוסיה. מחליקה כבר מגיל
3 וחצי. נחשבה עד כה למחליקה הכי טובה בעולם, אבל אל תדאגי".
כך היא אמרה לה. קצת היה קשה לה לא לדאוג ולא להילחץ אם התחרות
שלה היא "בסך הכל" המחליקה הטובה ביותר בעולם. אבל אז הגיע
הרגע שלה. הרגע שבו האורות חשכו, היא החליקה בזהירות לכיוון
אמצע משטח ההחלקה. ונעמדה דום. הראש למטה והידיים רפויות, אך
אגרופיה מוחזקים חזק. היא לא הרגישה בטוחה יותר בתחרות אי פעם.
באולם היה שקט מוחלט. שמעו מדי פעם כמה שיעולים, ואז התחילה
המוסיקה, ושירי החלה לזוז לפי הקצב, בדיוק לפי איך שהתאמנה כל
כך הרבה זמן לכך.
שירי נתנה את המופע הכי טוב שאי פעם נתנה, ובסופו הקהל פשוט
הריע לה ושרק ונעמד על הרגליים. זה באמת היה מופע מדהים. שירי
חייכה חיוך גדול. והעיפה נשיקות לכל מקום. מהצד היא ראתה את
הוריה ומאמנה מוחאים לה כפיים חזק חזק וגבוה. היא היתה לגמרי
מופתעת מעצמה. היא ירדה מהרחבה ואחריה עלתה היריבה שלה. בין
לבין הן לחצו ידיים, מן מחווה כזו שלא היתה ממש אמיתית. אבל
לשירי לא היה אכפת. היא עדיין הייתה ב"היי" של ההופעה שלה.
כמובן שהיריבה שלה לא אכזבה את הקהל, שהיה ברובו רוסי, ונתנה
הופעה מדהימה גם כן. כמעט כמו של שירי. נדמה היה שהשופטים חשבו
אחרת.
לאחר כמה דקות, מורטות עצבים, הגיעו השופטים להחלטה. "אני
עומדת להתעלף" שירי אמרה בהתרגשות למאמנה. שעמדה כל הזמן לצדה.
היא היתה אחת מהאנשים שהיא הכי בטחה בהם. היא תמיד נתנה לה
להרגיש שהיא מסוגלת להכל. אם רק תרצה. "לא, תתעלפי אחרי זה, לא
עכשיו, תחשבי מה יקרה כשהמצלמות יצלמו אותך מתעלפת, זה לא ייצא
פוטוגני ולא בזמן הנכון...", היא צחקה לעצמה. היא תמיד ידעה
להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון.
התוצאות הגיעו, והשופטים הכריזו שתחרות כזו הם לא ראו כבר הרבה
זמן, ושיש הפתעה. שירי עמדה על סף התמוטטות, לעומת יריבתה
שעמדה לידה ונראתה רגועה למדי.
השופטים הכריזו שהמנצחת היא.... "הרוסיה!" החיוך של שירי ירד
מפניה וגופה נפל מעמדתו הישרה. "ויחד איתה- הישראלית!" הם
המשיכו לאחר נשימה קצרה. שירי בהתחלה לא ממש הבינה. אבל אז היא
קלטה. "זה תיקו!!! זה תיקו!!!" היא צעקה למאמנת שלה וקפצה
במקום, לא ממש בטוחה במה שהיא אומרת. היא חייכה אליה חיוך גדול
וחיבקה אותה. "כן!!! עשית את זה! את במקום הראשון!!!".  
יום לאחר מכן, עדיין עם ההתרגשות של התחרות, הטלפון בחדרה
במלון צלצל. אמה ענתה. היא דיברה כמה מילים בגרמנית שידעה,
ולאחר מכן העבירה את הטלפון למאמנת. שירי ישבה על המיטה ושמעה
מוזיקה. פתאום היא הרגישה את אמא שלה מתנפלת עליה בחיבוק. היא
לא הבינה מה קורה.
אמא של שירי הסתובבה אליה, עם דמעות בעיניים, "מה קרה?!" שירי
שאלה אותה בבהלה. "אלו דמעות של אושר!" היא ענתה לה. "אמא, אני
ממש לא מבינה. תסבירי את עצמך". "את... את... נוסעת מכאן לניו
יורק! שירי, את נוסעת לניו יורק!!!". שירי היתה בהלם. "מה?
לניו יורק? למה? איך?", "כן! התקשרו מהנציגות של המנהל של
התחרות העולמית אתמול, והוא היה שם, וראה אותך רוקדת, והוא
רוצה שתסעי להופיע על הרחבה בניו יורק, כמה הופעות במשך משהו
כמו ארבעה ימים. הוא אמר שאת מדהימה. שירי, את תגשימי את החלום
שלך!!!" אמרה. שירי קפאה במקומה, פיה היה פעור והיא בהתה לעבר
שום מקום. מן שוק שכזה. כך היא ישבה במשך כמה דקות עד שמאמנה
סיימה את השיחה. "שירי, את ניצחת". על המשפט הזה שירי חשבה כל
הדרך לניו יורק. יחד עם אמא שלה ועם המאמנת האישית שלה.
זה היה בערב. שירי עלתה לרחבה. וחיכתה שהמוסיקה תחל, דמעות היו
כבר בעיינים של שלוש נשים. של המאמנת, של אמא של שירי,
ובעיינים של שירי. הדמעות שלה היו מהולות בשמחה וקצת בעצב.
בשמחה כי ידעה שהיא סוף סוף מגשימה את החלום הכי גדול שלה,
לרקוד על רחבת ההחלקה על הקרח בניו יורק, מול אלפי אנשים, וקצת
עצובה, כי ידעה שהמודל לחיקוי שלה, אותה האישה הגבוהה היפה
ששיערה היה אסוף בסיכות סגולות נוצצות, לא יכולה לראות אותה,
ולהתגאות בה. השיער של שירי גם הוא היה אסוף ומחוזק עם סיכות
סגולות נוצצות, דבר שלאחר מכן נעשה הסמל שלה.
שירי החלה לרקוד, היא החליקה לאורך כל הרחבה, אלפי אנשים
מתבוננים בה, בכל צעד שהיא עושה ובכל סיבוב. היא הסתובבה
באויר, נחתה, החליקה מצד לצד ועשתה פעלולים. מדי פעם כשהיתה
נוחתת על הקרח, היו עפים חלקיקים קטנים של קרחונים שהיו מתיזים
קצת מים על רגליה, היה באויר מן משהו זוהר, משהו קסום באותו
ערב. האויר היה קר והיתה לחות שנראתה כמו אבקת קסמים שפיזרו.
הכל נצץ והבריק.

שירי הרגישה על גג העולם.
כשסיימה את ההופעה שלה, כל הקהל קם על רגליו, הריע לה ומחא לה
כפיים. אך שירי לא ידעה, רק אישה אחת, גבוהה, די יפה, עמדה
מאחור, מסתכלת על טלויזיה קטנה שהראתה את שירי, מנגבת דמעות
קטנות, שיערה אסוף ומחוזק בסיכות סגולות נוצצות, מוחאת כפיים
באיטיות ומחייכת חיוך גדול.