נתנאלה ישבה על הצוק הגדול שבחוף הים שליד חוף נחשולים,  היא
אהבה לשבת שם ולחשוב כל פעם ששוב לא הסתדרה עם אף אחד. תמיד
הייתה לה את המחשבה של מה יקרה אם היא תחליט לקחת עוד מטר
קדימה בישיבה על הצוק, אחרי הכל, למי זה משנה מה יקרה לה , בכל
אופן ישכחו אותה אחרי תקופה לא ארוכה יחסית וככה יהיה לכולם
טוב... טוב נו... לה בכל מקרה.
אבל תמיד היא נתנה את התפילה היומית שלה לפני השינה, לא דווקא
לאלוהים, אלא בכלל, לכל מי ששומע את ליבה באותו הרגע וחושב
שיוכל לעזור.
אני לא הבנתי אף פעם למה כל כך רע לה, אני מתכוון... מלבד
העובדה שהיא לא תמיד גרה כאן ויש לה קשיים חברתיים, ועוד היא
באה ממדינה כזאת שמשם אין כמעט אנשים שהגיעו. למרות שידעה את
השפה העברית בצורה שותפת זה לא שינה את המבטא הכבד שהסגיר
אותה.
היה לה את הדובי הזה שהיה צמוד אליה כל הזמן, זה עוד דבר שאעלה
שאלות בסגנון של, למה בחורה בת 20 עוד הולכת עם דובי, אבל זה
לא מה ששבר את רוחה, הדובי היה החבר הכי טוב שלה, ותמיד ניגב
לה את דמעותיה בזמן שבכתה ותמיד אמר לה שהכל יהיה בסדר ושרק
תיתן זמן לכולם להבין אותה, וגם חימם אותה כשהיה לה קר. "מי
צריך יותר מזה?"  שאלה את עצמה כשהיה לה טוב ושכחה מזה די מהר
כששוב הכל חזר על עצמו.
מה שלא ידעתי זה את האמת, את מה שקורה לה בפנים, את מה  שדחוס
ולא יוצא ונשאר שם כמו איזה נקודה מגרדת בגב שאי אפשר להגיע
אליה. אבל כמו כל נקודה כזאת, תמיד אפשר להשתמש במשהו חיצוני
כדי להביא את הסיפוק הדרוש, וכך עשתה. היא ניגשה לחבר שלה, והם
החליטו לשבת פעם בשבוע ולדבר, סתם לדבר, על מה שבה ועל מה
שכאב, שאבי החבר שלה לא כל כך אהב את הרעיון, הוא אמנם מאוד
אהב אותה אבל לא תמיד אהב את השיגעונות שלה, אם הוא רק היה
יודע שהיא הייתה מתאבדת מזמן אם הוא לא היה קיים, הוא היה משנה
את היחס אני בטוח אבל במצב הנוכחי אני רק מודה לשמיים על זה
שהם הי בהתחלה לפחות ביחד.
יום אחד נתנאלה ישבה ושמעה מוזיקה וכרגיל החזיקה צמוד אליה את
הדובי וזמזמה את השיר, זה היה איזה שיר ישן ואני לא ממש מכיר
את הלהקה. היא שאלה את הדובי שלה את השאלה שאני תמיד שאלתי, מה
היא רוצה מעצמה?...
לדובי לא הייתה ממש תשובה, אבל הוא המליץ לה ללכת שוב ולשבת על
הצוק ולנסות שוב לשכוח מהכל, כמו שתמיד עשתה, וככה היא עשתה.
על הצוק היא שוב בכתה וזרקה לכיוון הים אבנים שהיו זרוקות
מסביב, ואז זה קרה. מין הארה כזאת שגרמה לה לחזור הביתה ישר.
זה לא כל כך משנה אם זה היה טוב או לא מה שעשתה, אבל הדבר
הראשון היה להתקשר לשאבי ולומר לא שלא יראה אותה יותר, ולומר
להורים שלה שהיא הולכת, ואז היא לקחה את התיק הגדול של דוד שלה
ויצאה ושמה בו איזה שתי חולצות וזוג מכנסיים, וכמה קופסאות
שימורים שמצאה זרוקים במטבח, שק שינה ואיזה 100 שקל שהיו עליה,
ופשוט יצאה מהבית.
זה לא היה ממש כמו שחשבה, בגלל שהרבה אנשים דווקא כן אהבו
אותה, וזאת הייתה מין צביטה בלב כשהבינו שהיא לא חוזרת בקרוב.
נתנאלה התחילה  ללכת דרום מזרחה ואחרי כמה טרמפים הגיע לאזור
מדבר יהודה, ובו היה נדמה שהיא פשוט הולכת במעגלים סביב עצמה,
אבל העיקר היה להיות רחוק מכל ציויליזציה. היא מצאה פינה שקטה
ושם פרסה את שק השינה שלה והתמקמה. למרות הכל היא בכל זאת שמרה
על מרחק של כמה קילומטרים בודדים מאיזה ישוב נחמד שהיה שם ,
כדי שתוכל לחדש את ההספקה שלה ,אבל זה לא היה משנה יותר מידי
כי היא לא באמת תכננה להישאר שם הרבה זמן , אבל בכל זאת נתנה
את ההרגשה הזאת לכולם , שידאגו קצת...
היה לה אז הרבה זמן לשבת ולהבין מה היא רוצה מעצמה, היא הבינה
שכל מה שהיא דורשת מעצמה הוא הרבה יותר ממה שהיא יכולה לתת,
והחליטה שתפסיק לדרוש כל כך הרבה ותתחיל גם קצת לדרוש מאחרים,
העיקר שכולם יהיו מאושרים בסופו של דבר ...
במדבר היה לה די חם בבקרים , אבל לא היה קשה להתמודד מול החום
בגלל שהיו לה נקודות צל קבועות להסתתר קצת. הבעיה הייתה בלילה
, שבו היה לה יותר מידי קר, מין קור כזה שחודר עצמות וכאן
אפילו הדובי שלה לא ממש עזר לה, הוא היה בעצמו צריך עזרה הפעם
וזה גרם לנתנאלה לשנות את הגישה אליו , ואפילו לכעוס קצת.
למחרת בבוקר של הלילה השישי היא התחילה לחזור, כבר לא היה לה
כמעט אוכל או כסף וחוץ מזה היא כבר קיבלה את הרעיון של למה היא
בכלל יצאה לחופשה הזאת.
היא עברה  ליד איזה באר עתיקה שנמצאה באיזה חיפוש ארכיאולוגי ,
הסתכלה פנימה וזרקה לתוכה את הדובי... "אני כבר לא צריכה אותך"
היא צעקה כשהיא עוזבת את ידו מידה , והוא התחיל לבכות ולבקש
ממנה שתעזור לו , זה היה בכי קורע אבל היא ידעה מה היא עושה.
היא חזרה הביתה אחרי כמה שעות טובות של טרמפים , שלא היה קשה
לה להשיג בגלל שכל נהג חרמן שנהג לבדו וראה בחורה יפה כמוה
כמעט איבד את השליטה על ההגה...
היא חזרה הביתה ושם חיכו לה כולם המומים.
אמא שלה ישר חיבקה אותה ובכתה ואמרה לה שהיא חשבה כבר שאיבדה
אותה, אבא שלה פשוט אמר לה שלא תעשה את זה יותר .
היא צלצלה לשאבי ולא הייתה תשובה אצלו בבית , היא לא רצתה
לחזור אליו , אבל רק אולי קצת לסדר את העניין ביניהם ולומר לו
שהם עדין ידידים, אבל לא נורא... היא החליטה לנסות שוב יותר
מאוחר.
יותר מאוחר היא צלצלה ואמא שלו ענתה ואמרה שהוא נסע לחפש אותה
בים , מעל איזה צוק ליד חוף נחשולים ושהוא לא חזר מהבוקר...
נתנאלה ניתקה בנשימה כבדה את הטלפון... היא הבינה שלא תראה
אותו יותר...