חודש מרץ, עדיין לא חם כמו בקיץ, אבל כבר נעים.
כמעט כמו החיים שלי. לא חמים כמו בקיץ,
לא קרים כמו בחורף. באמצע, כמו שתמיד הייתי.
קמתי מוקדם היום, ולכבוד זה שתיכף סופשבוע החלטתי לרדת לים.
הליכה של חמש דקות, וכבר כמעט חצי שנה שלא הייתי בים.
והים תמיד הרגיע אותי, גם באמצע חודש מרץ.

התיישבתי על סלע בחוף, חושף את גופי לקרני שמש חמימות,
נעימות.
מנסה לחשוב. כבר הרבה זמן שאני מנסה לחשוב רק על עצמי ולא
מצליח.
נמאס לי לחשוב על האהבה האחרונה שלי שנגמרה בגללי. היא כבר לא
תחזור.
מזמזם שיר ישן של פינק פלויד, לא יודע את המילים אז ממציא, הכי
כיף.
חושב על המטומטמת שיצאתי איתה בשבת. דווקא הלך בסדר ופתאום היא
התחילה לסנן אותי. יאללה שתזדיין, גם ככה היתה מעפנה.
מנסה לנקות את הראש. נשימות עמוקות. מקשיב לגלים.
פותח עיניים לרגע. הממ, היא נראית טוב, חושב לעצמי
שאיזה כוסית עוברת בהליכה מהירה מולי.
מהצד השני עובר סוס עם איזה ערס שרוכב עליו, הכוסית עוצרת
אותו
ועולה איתו על הסוס. הערסים האלה מזיינים הכי הרבה, מילמלתי
לעצמי ועצמתי שוב עיניים.
How I wish, How I wish you were here...
we are two lost souls... na na na
ממשיך לזמזם.

הנחתי לשמש ללטף את גופי וחשבתי על עולמות רחוקים.
חשבתי על הקיץ שאני הולך לעשות בהודו. רק עוד שלושה חודשים
ואני שם.
ועוד חודש אני נוסע לאילת, אם חברים שלי ישתחררו מהצבא.
היתי צריך לחיות בשנות ה-60. עכשיו הייתי בטח היפי מזדקן.
אבל הם נראים לי הכי שמחים.
פעם הכל היה פשוט יותר. לא שאני יודע, ככה סיפרו לי.
עכשיו הכל מסובך. אני לא מבין חצי מהעולם, אני לא מבין בנות,
אני לא מבין את החומר במתמטיקה,
אני לא מבין את המנטליות של האנשים.
להתנהג כמו עדר כבשים חסר שכל. שאיזשהו רועה בלתי נראה
מוביל אותם לאנשהו בלתי נראה, הולכים כמו עיוורים באותו נתיב.

נשבעתי שאני לא אהיה ככה. עבד של אלוהים בלתי נראה, ולא אלוהים
עצמו שדווקא בו אני מאמין. אלא אלוהים אחר, בצבע ירוק. וסגול,
וורוד,
אלוהים עם מספרים עליו, אלוהים שיש לו ערך בכפולות של 50 ו100
ו20 ו200.
ניערתי את ראשי כאילו להוציא את המחשבה הטורדנית הזאת מהראש.

אני יכול לחשוב מחשבות רוחניות כמה שאני רוצה, אבל אני יודע
טוב מאד שעוד
כמה שנים גם אני אהיה תקוע בפקק באיילון צפון בשעה שש בערב
עם החולצת כפתורים בצבע תכלת שיכריחו אותי בחברה ללבוש.
גם אני אקריח בגיל 40 בעקבות כל התיסכולים והמרירות שהצטברו בי
כי לא הלכתי בעקבות החלום שלי. גם אני אבקר את ההורים פעם
בשבוע ואגור בפרבר ליד תל אביב.
אני אעבוד בחברה גדולה שהיא חברת בת של איזה תאגיד ענק
מארה"ב.
גם אני אקום כל בוקר עם השעון המעורר וייגמר לי החשק לחיות.
גם אני אסגוד לאלוהים הבלתי נראה הזה, אהיה עוד כבש בעדר הענק
הזה.
העדר הגדול שתקוע עכשיו באיילון צפון.
מישהו אמר לי פעם שמתי שאתה נהנה לקום בבוקר החיים שלך יפים.
כשהחשק עובר לך,
אתה צריך לבדוק מה השתבש. כי בעיני לקום בבוקר עם חיוך זאת
המטרה. להתחיל עוד יום בשמחה.
בלי לחשוב מה היה קורה אילו... ומה אם היתי... לעשות את מה
שאתה מרגיש.

יש לך  שתי אפשרויות לחיות את החיים. אחת היא להאבק. כל החיים
להאבק. לעבוד בעבודה שאתה לא אוהב. לחיות עם בן זוג שאתה לא
אוהב. להקים משפחה במציאות שאתה לא אוהב. ולהאבק. ולנסות
לשרוד. להשאיר את הראש מעל המים. ולמה? כי זה מה שאתה אמור
לעשות.
ויש לך את האפשרות השניה. לחיות את החיים איך שאתה רוצה.
לדלג מעל מכשולים. להיות בן אדם טוב. לא להכנע למציאות
הישראלית
השחורה והחומרנית. לעשות את מה שטוב לך.


ואיך אני יכול לחשוב על להקים משפחה במציאות הזאת? למרות שאני
עוד צעיר. אני לא רוצה שהילד שלי יוולד למדינה כזאת.
כל פעם שאני קורא עיתון או שומע חדשות אני רוצה לבכות.
פיגוע כל שבוע, עולם תחתון. אנסים. שחיתות. עניים. רעב.
התחלתי להתנתק גם מהמציאות הזאת. הפסקתי לקרוא עיתונים. הכי
טוב.
ולא שלעזוב את הארץ זה פיתרון יותר טוב. בחו"ל שונאים אותנו כי
אנחנו יהודים.
כל כך הרבה שנאת חינם על כלום. בכלל, כל השינאת חינם שנשפכת פה
זאת היא שגורמת לנו להראות ככה.
חילונים שונאים דתיים. אשכנזים שונאים מזרחים. לבנים שונאים
שחורים. ערבים שונאים יהודים.
כולם שונאים יהודים. יהודים שונאים יהודים. ולמה? כולנו בני
אדם, וכולנו מאמינים באותו אלוהים.
אם לא באלוהים הרוחני אז באלוהים החומרי. באלוהיי השנאה.


אני אסע להודו בקיץ, ואני אהיה שם עד שהכסף שלי יגמר. וכשאני
אחזור לארץ אני אצטרך להתחיל להתחפש לכבשה.
והתשובות לא יבואו לי בהודו, אלא במכון ייעוץ ללימודים, הם
שיקבעו לי מה החלום שלי.
והשנים באוניברסיטה. והשנים בעבודה. והגיל הזה שאני כל כך מפחד
ממנו, הגיל הזה שאני אסתכל אחורה ואבין שהחיים שלי היו כמו של
כולם. להיות תקוע בפקק באיילון צפון.
כל יום. פעמיים ביום. לקרוא עיתון ביום שישי אחרי צהריים ולקלל
את כל העולם.
כי הם אשמים במצב. ואין לי מה לעשות. נולדתי לזה. אם היתי רוצה
להיות רוחני היתי צריך להיוולד הודי. או בשנות ה60. אז היתה
איזשהי אידיולוגיה. peace and love.
פקחתי עיניים. השמש כמעט שקעה.
ניגבתי את הדמעות בגב ידי והתחלתי ללכת.