זה לא היה אמור לקרות כל כך מהר.
זה פשוט לא.
אני הייתי אמורה להתמודד. אני הייתי חייבת להצליח. אסור היה לי
לשקוע... אבל זה קרה. וקרה מהר מידי.
אני שונאת שאנשים צודקים ואני לא. איך היא ידעה?! איך היא יכלה
לדעת?! אבל עובדה שהיא צדקה. וזה כל כך חרא.
אבל אני לא רוצה. עדיין לא רוצה. לא רוצה ללכת לאישה שמתיימרת
להבין את הנפש העדינה שלי, ועוד לשלם לה על זה כסף. אני לא
רוצה.
אוף... איזה רכרוכית אני. למה?! למה?! למה אני לא הצלחתי לבד?!
איזה עלובה אני... את עלובה, מעיין, את עלובה! את רכרוכית! לא
מצליחה לצאת ממשבר קטן בעצמך... עד שהכנת לעצמך "תוכנית עבודה"
שמטרתה לצאת מהמצב - נפלת. נפלת בגדול, ועכשיו את שוקעת... וזה
כל כך עלוב כל העסק הזה... ואני חוזרת לשאלה - למה דווקא אני?
מה אני עשיתי? וזה כל כך מתסכל... חוסר היכולת הזה... כל כל
מדכא.

למה? למה היא צדקה?
למה? למה לא הקשבתי לה קודם? פשוט דחיתי, יותר נכון - ביטלתי
את הרעיון של הפסיכולוגית... וזה כל כך רע... מה, אני משוגעת?
אני סתם אחת, לא מיוחדת, ודווקא אותי ה' בחר. דווקא אותי. לא
רק שהוא בחר אותי, הוא גם לקח ממני את היכולת. את היכולת
להתמודד עם מצבים כאלו...
אסור לי להתדרדר. אסור לי להגיע למצב שהייתי בו לפני שלושה
שבועות (חוויה מגעילה שאני צריכה לשכוח)... איך יכלתי לעשות את
זה לעצמי?! איך?!
אני מרגישה שאני סתם. סתם מפריעה לכולם. מפריעה לדנה, מפריעה
לשרון, מפריעה למופו,מפריעה לכל העולם. לפעמים אני חושבת שעדיף
שאני לא אחייה. אז למה אני חייה? בטוח יש מטרה לחיים שלי...
בטוח...
אוף. מצב חרא. הכל חרא. ונמאס לי. נמאס לי לגמריי... אין לי
כוח להמשיך יותר כך... רכרוכית שכמותי... זה לא אמור היה לקרות
כל כך מהר... זה פשוט לא... ואני יושבת כאן, בשיעור גיאוגרפיה,
מנסה להקשיב... אבל כל שנייה שאני מנסה להתרכז, כל רגע - זה
מציף אותי שוב. ואני נעה מקיצוניות לקיצונית. כמו שהיא אומרת.
והיא כל כך צודקת. וזה כל כך מעצבן שהיא צודקת. תקשיבי, מעיין,
תקשיבי לשרית! היא מסבירה עכשיו חומר חשוב, ואת כותבת לעצמך
מכתבים. מכתבים עלובים כאלה, חסרי מטרה. את פשוט חייבת להוציא
את הכל... תוציאי את זה! תבכי כבר! חסרת רגשות שכמותך...
תורידי כבר את המסיכה הזאת שאת שמה על עצמך כבר שבוע שלם...
תורידי אותה! תראי לכולם כמה רע לך! תראי להם... תבכי... לבכות
זה משחרר... את לא מצליחה לבכות?! ברור שאת לא מצליחה! את
תאגרי את הכל בפנים עד שזה יתפרץ ואז את באמת לא תוכלי לשאת את
זה יותר. וכמה שניסית, ובאמת ניסית, גילית שאת יותר ויותר
רכרוכית. ואת ממשיכה להציק לעולם, להפריע. תראי איזה מסכנה
מופו. היא לא מבינה. היא לא מכירה את המסיכה שלך - חושבת
שהתגברת על הדיכאון. והיא טועה, והיא מסכנה, ואת מאמללת אותה.
את כל כך מטומטמת, מעיין, כל כך מטומטמת. כל כך לא נחוצה...
לכי מכאן כבר! תפרשי כנפיים, תעברי למקום אחר. תעברי דירה,
תעברי עיר, תברחי. תברחי מעצמך. להדחיק ראית כבר שאת לא
מצליחה. ואת יודעת שבעמקי ליבך את כן צריכה ללכת לפסיכולוגית.
אבל את לא רוצה, ואת צודקת. למה שאישה שאת לא מכירה ושלא מכירה
אותך תצליח לעזור לך? מה היא מכירה את הנפש שלך? היא לא! ולכן
זה גם לא יהיה אפקטיבי. ואת יודעת שהיא צודקת. דנה כל כך
צודקת. וזה כל כך מעצבן. היא צודקת - ואת רכרוכית. את זאת שלא
הצלחת. את זאת שלא הצליחה להדחיק, את זאת שכרגע נמצאת על סף
בכי. והדמעות תקועות. תקועות גרון שלך, חנוקות. תאפשרי להן
לצאת, רכרוכית שכמותך, תאפשרי להן! זה הדבר היחיד שנשאר לך.
היחיד. את יודעת. את יודעת שזה לא היה אמור לקרות כל כך מהר...
אבל זה קרה. ועכשיו את צריכה למצוא לעצמך דרך אחרת להתמודדות.
דרך אחרת. דרך שונה. אולי תצליחי לעשות את זה בכוחות עצמך,
ואולי לא. אבל את חייבת להמשיך לנסות. אסור לך לוותר! אסור לך!
אם את מוותרת - את נכנעת. ואת יודעת שאסור לך להכנע. אסור לך
להכנע לזה. את חיבת להלחם! תשקיעי בזה את כל מה שיש לך, את כל
מה שיש בך. כי כרגע זו המטרה היחידה בחיים שלך. המטרה
היחידה. אחר כך תחשבי על העתיד. תתרכזי בעצך. זה חשוב. אל
תוותרי!