מההתחלה היה לנו ברור שכל הקטע הזה עם בנות הוא גיבוב מגוחך
ומגעיל של פתטיות וצביעות. ההתחלה הייתה יום שישי אחד
ביום-הולדת של מאי. מאי הייתה חלק מן הגוורדיה של הבנות
המקובלות, אלה שעוד כמה שנים יביאו הביתה כל מיני חברים שנולדו
כמה שנים לפניה, וישברו להן את הלב לאיזה שבוע. בגיל אחת-עשרה
היא כבר הרגישה מספיק גדולה כדי לעשות מסיבת ריקודים אמיתית
לכל הכיתה ולכמה חברות מהחוג מחול.
האח הגדול שלה לבש ג'ינס משופשף וטי-שירט בלוי של לייקרס, לעס
מסטיק, ובפרצוף אדיש החליף בנונשלנטיות קסטות עם השירים הכי
טובים שיש: סינג הללויה, אלללללום, מייקל ג'קסון, כאלה. נורא
קינאתי בו על זה שהוא גם מכיר את כל השירים בעל-פה, גם יודע
לחבר לבד את כל הטייפ דאבל-קסט לרמקולים הגדולים וגם יש לו את
הפרצוף הזה שלא מתרגש מכל הכישורים האלה.
בהתחלה אף-אחד לא רקד, אבל אז הבנות החליטו לא להרוס את
המסיבה, והן נעמדו במן מעגל צפוף והניעו את הברכיים כמעט לפי
הקצב. הבנות מהחוג מחול הזיזו גם את הידיים. אבל אנחנו אפילו
לא הסתכלנו על הבנות, העדפנו סתם לשבת סביב השולחנות הנמוכים
לאכול ופלים ולדבר על אן.בי.איי. בשירים הממש מלהיבים אפילו
אנחנו נטשנו לרגע את קיי.ג'יי., בארקלי, דרקסלר והוופלים לטובת
ניסיונות מחול שהפכו די מהר לקפיצות אלימות.
באחת-עשרה הכל נהרס. התחילו הסלאואים. הבנים היותר אמיצים,
ניגשו אל עזרת הנשים לפלירטוט ניצנים,מגובים בנושאי כליהם
החברתיים. את רחבת הריקודים החלו למלא זוגות שבימים כתיקונם
בקושי מדברים. הם אחזו בכתפיים ובמותניים של שותפיהם לסלואו
הביתולין בצורה הרופפת ביותר שיכלו, מרפקיהם ננעלו, כך שיושג
המרחב המירבי ומבטיהם הסתובבו ללא הרף אל כיוון שאר הזוגות
המובכים משהו אשר על הרחבה.
מאור, רן ואני ישבנו בצד, אכלנו צ'יפס וצחקנו על החברים שלנו
לשעבר בזלזול מופגן, הם היו כאלה הומואים אפסים. לא הבנו איך
הם לא רואים את עצמם הופכים למתרפסים כלבלביים. שיגע אותנו שהם
לא הבינו איך כל ערכי החברות שלנו נרמסים על-ידי, ובעיקר
על-מותניי ועל כתפי בנות. עם מי נראה להם שהם ישחקו כדורגל? עם
מי הם יוכלו לתקוע נודים ולצחוק מזה? למה לעזאזל הם לא מתנהגים
כמו בני עשר אחת-עשרה ומשחקים אותה גדולים? מה הם בנות? הבנים
הביטו בנו בשנאה ובפחד. ובצדק. מדי פעם זרקנו על אחת הבנות
צ'יפס, סתם כדי לבחון אותם אם הם עדיין חברים אמיתיים שצוחקים
מזה, או שהם כבר איבדו לחלוטין כל צלם אנוש. פעם אחת גם לקחתי
את רן לסיבוב טנגו סוריאליסטי על מנת לרסק את שאריות הביטחון
העצמי הרעוע של הרוקדים, והצלחנו. הם הפסיקו לרקוד וקראו לאימא
של מאי. אימא של מאי, שהייתה חביבה לילדים, שאלה אותנו בטון
מחייך מה מפריע לנו. רן שבניגוד אלינו לא נבהל אמר בישירות
שהמסיבה הזאת גרועה, ושהצ'יפס בכלל לא עשוי. אימא של מאי אמרה
לו באותו טון מחייך שאם אנחנו לא נהנים מהמסיבה, אז אנחנו לא
חייבים להישאר. אז הלכנו. כמובן שדאגנו לעשות את זה לאט,
בהפגנתיות, ולצרף אלינו עוד מישהו.
למישהו הזה הייתה מגבלה קטנה אחת שמהר מאוד לא התייחסנו אליה.
המישהו הזה היה מישהי, שרי. שרי הייתה איתי עם רן ועם מאור עוד
מהגן, והיא הייתה ממש בסדר יחסית לבת. גם אבא שלה מת שהיא
הייתה קטנה, אז קצת יותר הערכנו אותה מבת רגילה. גם לשרי כל
העניין הזה של ריקודים נראה מגוחך. יחד הלכנו ארבעתנו לגן
ציבורי, ישבנו על הקרוסלה, ותוך כדי שיחה כועסת-מזלזלת בשאר
באי המסיבה, הכנו את עצמנו לבידוד חברתי. שרי הלכה אחרי איזה
רבע שעה. אנחנו ישבנו שם עוד קצת, עד שראינו כל מיני ילדים
אחרים יוצאים גם הם מהמסיבה. קראנו להם בכל-מיני שמות שהתאימו
להם וגם הגיעו להם. כשהם נעלמו הלכנו לישון. אחריהם.
ביום ראשון נפגשנו שוב כולם בבית-הספר. כולם עוד כעסו עלינו,
אבל אנחנו אלה שלא דיברו איתם, ולא להיפך. עשינו הכל ביחד, ורק
הידיעה שאנחנו צודקים הייתה שווה לנו הרבה יותר מהשגרה. שנאו
אותנו פחדו מאיתנו, כעסו עלינו וידענו את זה, זה היה ממש כיף.
בהפסקה כבשנו את ספסלי האבן שליד הברוש, ולכל השאר היה ברור
שאסור להם להתקרב, אז הם נשארו בכיתה והתגבשו עוד קצת בלעדינו.
שרי ישבה מחוץ לכיתה וציירה. אנחנו שמרנו על שיווי משקל על
המשענות של הספסלים. רן לא כל-כך, הוא החליק ופתח את הראש, ירד
לו מלא דם. מאור טיפל בו קצת, ואני רצתי לקרוא לאחות ולמחנכת.
המחנכת קראה לאבא של רן, שלקח אותו לבית-חולים לצילום רנטגן
ולתפור את החתך. את רן כבר לא שנאו, כי ירד לו דם. נשארתי ביחד
רק עם מאור וקצת עם שרי. עם הזמן הילדים בכיתה כבר סלחו לנו
גם, אפילו שלא קרה לנו כלום. כנראה שצדקנו והם בכל-זאת היו
עדיין ילדים.