אני קמה בבוקר ומתארגנת, אוכלת לוקחת את התיק ויוצאת לבי"ס.
היום זה היום.
היום אני אדבר איתך, כבר שבועיים שאנחנו מחליפים בינינו מבטים
והיום אני אהיה אמיצה ואדבר איתך.
אני יוצאת החוצה, יום בהיר עם רוח קלילה, ואני לבושה במספר
שכבות עדיין מרגישה את הרוח חודרת דרך השכבות ומקפיאה אותי,
אני נעצרת רגע "וואי, אני קופאת מקור" אמרתי לחברה שהלכה לידי
ולאחר שראינו את האוטובוס חולף מולינו רצנו אחריו קצת ועלינו.
אני בהסעה, עוד כמה דקות ואהיה בבי"ס, אז בטח אראה אותך, ואדבר
איתך! "על מה אדבר איתו?" החרדה מתחילה לגשש אך אני דוחפת אותה
חזרה לפינה שממנה באה "אני כבר אמצא משהו" אני משכנעת את עצמי
בשקט.
שיעור ראשון, עוד לא ראיתי אותך את הרי לא איתי בשכבה, אך
הפרפרים בבטן כבר מתחילים, אני יושבת בכיתה, שקטה מתמיד וכנראה
נראיתי קצת מוטרדת כי המורה שאלה אם הכל בסדר, עניתי לה שכן
ושאני רק עייפה.
אני יוצאת מהכיתה בתום השיעור ומתחילה ללכת עם מבט מזוגג,
שקועה במחשבות ובדאגות על מה אדבר איתך. ואז אני רואה אותך
מולי, יושב על ספסל ומדבר עם חבר מהצד השני, אני מרגישה את
אותו קור מהבוקר וקופאת לרגע במקומי "זה עכשיו או לעולם לא"
אני אומרת לעצמי אני מחייכת אלייך וכשאני עוברת לידך אני מנסה
להיעצר ולהגיד משהו אך רגלי ממשיכות לנוע בקצב מהיר מהרגיל ורק
כאשר התרחקתי ממך הצלחתי להשתלט עליהן, אנחת אכזבה נפלטת מפי
ומבטי הופך לעצוב, אני ממשיכה ללכת לכיתה, במחשבה העצובה
שכנראה לעולם לא יהיה לי אומץ לדבר איתך ושגרת היום הרגילה
סוחפת אותי איתה כמו ברכבת.
עכשיו אני הולכת לישון, אבל מחר אני אדבר איתך! אני בטוחה! מחר
זה היום אני מרגישה את זה.