ישנם אנשים מסויימים, שאם היו יודעים מה אני מרגיש, היו
מתנהגים אחרת. אני חושב שבעצם אם כולם היו יודעים מה עובר
עליי, היו מתנהגים אליי אחרת. המשברים ה"קטנים" האלה, לא כל כך
קטנים.

כל מיני שמות הומצאו לי בעבר, אך בתקופה הכי פעילה שלי -
חברתית, מינית, מקצועית - רק אז הם בחרו בשם הזה.
"פרזיט".
"אוכל חינם".

האנשים שבתוך הבית שאני גר בו, אותם אנשים שאמורים להיות
לצידי, קוראים לי פרזיט, אוכל חינם. ועוד כל מיני כאלה.
מרכלים אחד עם השני, כשאני בחדר השני, על ההתנהגות שלי, על
אופן הדיבור שלי ועל איך שקרה איתי ככה וככה.

אני, שקם כל יום בחמש וחצי כדי ללכת לשרת את המדינה שלי, קורע
את התחת בעבודה מלוכלכת, מעצבנת ומעייפת.
חוזר הביתה, ומספיק שפעם אחת אני אגיד להם לא על משהו, אני כבר
פרזיט.

כל הפעמים שעשיתי מה שאמרו ושסייעתי - לא נחשבות, לא משחקות
תפקיד.
כל הפעמים שהלכתי איתם לעשות קניות, לנקות, לסדר... לא
נחשבות.
מספיק שיום אחד אין לי זין ללכת לקניות - וואלה, כן, אני חזרתי
עייף-מת ולא בזין שלי ללכת לקניות - ומה אני? "פרזיט".
חמולה הם עליי, אין לי מילה בגרוש.

זה קטע מעצבן, כאשר שניים מיושבי הבית מתאחדים יחד כנגדי.
אני מניח שעכשיו אני מבין מה עבר על אחי הקטן רוב הזמן.
אני מרגיש את הבדידות שהוא הרגיש כאשר אני ואחי הגדול היינו
החברים הכי טובים. ועכשיו המצב הוא הפוך, ולא מהססים לירות
לכיווני את אותם חיצים שיריתי אני.

אוח, נו, טוב. אין פיתרון למצב כזה, אני מקבל את המצב כמו
שהוא. אני עדיין לא אעשה קניות. וכנראה שלא ארד עם הכלבים גם.
ולא אסדר שום דבר, כי לא בזין שלי לעשות כלום היום.

מצב הרוח כולו בקאנטים, ללא סיבה ברורה.
פשוט ככה.