הנני מביטה. נמשכת גם נחרדת לנוכח הזוועות,
אך בלבי עוד מנצנצת תקווה.
השלהבות אשר אכלו וצחנת הגופות המתקתקה,
נפשי לבטח עוד תדע אהבה.
תפארת הקדמה מותירה אחריה עקבות חורבן והרס
ועודני מאמינה בישויות עליונות, אביונות, רעיונות
של הגות ודעת, במחנות משותפים, בעצמי ובזכותי לקיום.
מחזה סתרים נגלה אל נפשי הרצוצה
ובו הרוחות היו מרקדות, מקפצצות בשובבות.
רגע אחד מטרידות את מנוחתו בת מאות השנים
של האבק שהצטבר על תלי הגולגלות, ובמשנהו,
שורקות ומציצות בעליצות מתוך ארובות העיניים הפעורות.
ובעוצמי את עיניי, הרוחות הזכות, כה ילדותיות, היו מבקשות
להמשיך לשחק ומדרדרות אחת.. משתתקות לרגע בכדי לייחד
את צליל הנקישות החלולות..
עיניי נקרעות לרווחה מחמת הבהלה.
ובן רגע שבות הרוחות לסורן
הפורע והמנשב.
דרושים הרי שני פתחים כדי ליצור משב וזו אני, אני זו שפתחה את
הדלת. |
