1.
אכנס אל ביתך בשעת בין הערביים,
לא אפשוט מעילי, לא אוריד נעליים.
אל כוס גסה מדי מוזגת יין
ידך העייפה מן השנים.
שוב יספר לי סיפורי ימים עברו
עורך המחוספס על החיים
ושוב אקרא בך מסעות
כבמפת קמטים.
תשבי מולי, גאה, כמעט שותקת
כבר לא כועסת, עד אז את כבר שכחת.
אדליק סיגריה ואקרא לך 'אמא'.
תניחי מידייך את הכף.
ברקע מתנגן לו איזה בארד -
'הרי זה גאליץ' '.
את תחייכי במאולץ.
מביט אל החלון ומציין 'שלנו',
תאמרי שמוסקבה רחוקה כל-כך.
הכלב הזקן גם הוא סוקר את הרחוב,
'אין חתולים' הוא מציין באכזבה.


2.
הכלב הזקן ישן מתחת לשולחן
הבית לא גדול למידותייך
והכורסא לא רעועה מדיי.
תמונה שבידיי לפני שנים ציירתי
תלויה לא ממוסגרת כתוכחה מרה.
את חולמת בהקיץ על ילדים שלא היו לך
קול ישנוני בטלוויזיה מבשר שמאוחר מדיי.
'אני הולך עכשיו' אומר לך אמא,
אל תשכחי לנעול הדלת אחריי.


3.
'אין חתולים הלילה ברחוב'.
אני חוזר, אבל לאן?
מה מחכה לי?
מה מחכה לי עוד מעבר לפינה?
כמה שנים עברו מאז ידעתי
שעוד אינספור דברים יקרו לי בחיי
כמה שנים עברו מאז הטעם
הראשון, מתוק, של אבטיח,
של נערה, של וויסקי משובח או של חכמה?
איני זוכר.
איני זוכר לאן אני חוזר.
היש עליי לחזור בכלל?
האם השארתי בחיי דבר מה לחזור אליו?
'לעזאזל! אפילו לא חתול אחד'.