(סוף)

"... תעצור! תעצור!" היא קוראת לי ואני לא מתייחס אליה.
אני הולך, חושב, ולא עוצר. לא עוצר.
"למה אתה לא עונה לי!?" היא שואלת, ונראה כי היא מיואשת ואני,
רק מייאש אותה יותר ויותר.
אין לי ברירה אלא להמשיך ללכת.
חשבתי שיש לי ברירה, אבל לא.
היא אינה חשובה לי, ואם חשבתי שיש דבר אחד חיובי בעובדה שהיא
איתי, הייתי נשאר, ועוד איך.

(חזרה לאחור)

ואז פתאום, משום מקום, היא הראתה את פניה, בחצר שליד הבית שלי.
לא הכנתי את עצמי לפגישה עם מישהו ובהחלט שלא איתה.
הא קראה את הפתק?
לא הבנתי כל כך מה היא עושה שם, בוהה בי, שותקת.
הרי לפני זמן קצר ביותר נפגשנו.
עד שהספקתי לעכל את העובדה שהיא פה, הבחנתי שהיא מתחילה הולכת
לכיווני. באותו רגע הסתרתי את מבטי ופניתי לכיוון השני, כאילו
איני מזהה אותה בכלל. ידעתי שאני צריך להפנות את מבטי ממנה,
אבל לא ידעתי, אם זה הוא הדבר הנכון לעשות באותו הרגע.
היא הייתה שרויה במצב קשה, בזה היה ניתן להבחין ממרחק רב.
עבר עליה יום קשה למדי, על זה אין עוררין, ובכל זאת,המשכתי
בשלי.
הייתי חייב. אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. הייתי חייב להמשיך.

(התחלה)

באותו יום לא הרגשתי כל כך טוב.
זה היה מאחד מאותם ימים שבהם אתה יודע שהוא יתחיל רע ויסתיים
רע.
לא ידעתי זאת באותו רגע אבל מה שכן ידעתי זה שאני חייב להגיד
לה את מה שאני מרגיש.
מוזר. דווקא כשאתה מרגיש הכי אמיץ בעולם אתה משתפן כמו איזה
ילד קטן.
לא היה לי אומץ. מה לעשות, לא היה לי אומץ.
עד שאזרתי מספיק כוחות כדי להגיד לה משהיא כל כך רצתה לשמוע,
לא היה ניתן להשיג אותה. בשום דרך. בשום מצב. כאילו בלעה אותה
האדמה והיא נמחקה מן העולם.
מוזר. כך רציתי שיהיה בסופו של דבר. זה היה חוסך לי יום שלם של
בעיות, תהיות ומחשבות.
היא לא הייתה בבית ולא היה ניתן להשיג אותה בשום מקום. הלוואי
שהיא נעלמה. שהאדמה הועילה בטובה לבלוע דבר כזה בלי להקיא
מאוחר יותר.

הייתי חייב לעשות את מה שעשיתי.
למרות שזה הוא מעשה אכזרי ביותר( שאפילו אני, האכזרי מכולם, לא
חשבתי שיעלה במוחי), הייתי נחוש בדעתי.

לקחתי פתק קטן, מאותם פתקים שאף אחד לא משתמש בהם והם נותרים
שוממים על השולחן, וכתבתי לה. לא סלחתי לה.
כתבתי לה הכל ויותר מהכל.
היא הרסה לי את החיים. ממש דרסה אותי עם האהבה המזוייפת שלה.
לא יכולתי לעצור את עצמי באותו רגע. רגע של סערת רגשות עצומה
ובלתי נשלטת.
הרגשתי איך דמעה קטנה, כל כך קטנה, נוטפת על הפתק, ויחד איתה
כל שארית האגו והאנושיות שנשארה בי. שהיא, שהיא תגרום לי
לבכות?
מעולם לא בכיתי לידה. לקחתי עט בצבע אדום והקפתי את הדמעה.
מעשה הזוי לחלוטין יש לומר, עם כל הכבוד.
התעשטתי מיד המשכתי בחריצות לעמול על הפתק הנפלא הזה שממש האיר
אור על כל היום הנפלא הזה.

יצאתי מהבית סוף סוף. הלכתי לכוון ביתה, שכל כך אהבתי. הוא היה
יפה ביותר. הוא היה מהבתים שאתה משתוקק לחזור לשם כל פעם מחדש.
נגעלתי ממנו. כל כך יפה.
ידעתי שהיא צריכה לחזור מביה"ס בקרוב. מיהרתי לקבוע את מקומו
של הפתק. בתוך עציץ גדול, קרוב לבסיס השתיל.

באותו רגע הרגשתי שאם אני יבוא מחר אני אראה אותו נבול ומכוער.
ושלא תבינו לא נכון. הוא היה מרהיב ביותר. עציץ משפחתי כזה.
שהשקיעו בו שנים, מלא אגו ורהבתנות לפני שנכנסים הביתה.
מן תחלופה לשטיחון המקובל, הנושא את ברכת "ברוכים הבאים".
ברכתו היתה "שלום לכם אורחים. תזהרו שלא לגעת בכלום. העבריין
יענש. תודה."

אולי קצת כעסתי באותו רגע. אבל כך הרגשתי. לא אכחיש.
רציתי שכולם ידעו מה עבר עלי באותו יום. רציתי שישימו לב למה
שקרה.
לפחות כך, בדרך שלי, אני אופיע בעיתון המקומי. אם לא בדפי
ההיסטוריה אז לפחות בעיתון בעל שני דפים שזורקים אותו לפח
הקרוב בלי להסתכל בו בכלל. לפחות זה.

התחלתי לחזור הביתה, הפעם עם פחות דמעות.
ואז ראיתי אותה. היא הייתה יפה כמו שבחיים לא הייתה.
יפה כל כך. היא הייתה יפה יותר מתמיד.
מוזר. כשרע, כל דבר יפה מכפיל את עצמו פי 100.

היא לא ידעה שזה הוא היום האחרון שאני אוהב אותה.
היינו ביחד למעלה משנה, ובכל זאת הרגשתי שאני מכיר אותה רק כמה
ימים. היא התקרבה אליי בצעדים נמרצים. כאילו שיש לה משהו חשוב
והיסטרי לספר לי. חשבתי שהיא כבר יודעת, אבל לא. היא נישקה
אותי. יפה כל כך. אמרתי לה שאני ממהר להגיע הביתה ושאני אפגוש
אותה מאוחר יותר. שקר. אני לא אראה אותה יותר בחיי. אולי
בחלום.

חזרתי הביתה שפוף וכואב בידיעה שאני לבד. צעדתי לתוך חצר ביתי
וכשהגעתי לשם הרגשתי שעליי לחזור. שאלתי את עצמי מדוע אני
מעולל דבר כזה לילדה כל כך יפה. לא הייתה לי תשובה. למי יש
תשובה במקרה כזה. לפי דעתי הגיע לה כל אותו וכל מילה שהייתה
כתובה שם, בפתק הזה. הגיע לה באמת...