New Stage - Go To Main Page

עליסה מורנו
/
נקמתו של רוביק

יעל לא יודעת לקנות מתנות יומולדת, אז היא מביאה לי דברים
טיפשיים שגורמים לי לחייך. בגיל 20 היא קנתה לי קופסת שימורים
של תירס, בגיל 21 קנתה לי צפרדע מגומי שגדלה ברגע שמכניסים
אותה למים, בגיל 22 היא שלחה לי גלויה, ובגיל 23 קיבלתי קובייה
הונגרית.
זו הייתה קוביית 4X4X4. "ה-3X3X3 היא יותר מדי שגרתית, בנאלית.
יותר מדי בינונית ורגילה." אני אוהב שהקטנה שלי מתחילה
להתפלסף, ועוד יותר אוהב כשהיא צודקת. תמיד לא סבלתי אנשים
שנכנעים לבינוניות ולסטנדרטים - אנשים שקונים מכונית לבנה,
שמחממים את השניצל בדיוק כמו שכתוב בהוראות על הקופסה. אנשים
שמתים בדיוק בגיל הממוצע, ישנים עם פיג'מה וקונים קוביות
הונגריות של 3X3X3.

באותו היום התעוררתי בשתיים בצהריים. על הספה שלי עוד זרוקה
חתיכה אכולה מהפיצה שהזמנו שבוע לפני, רמז דק לעובדה שלא ראיתי
את יעל כבר שבוע, ואני מתלבט ביני לבין עצמי אם כדאי להתקשר
ולהסתכן בכך שתנתק לי בפרצוף, או לא להתקשר ולחכות שתתקשר
לצעוק עליי בעצמה. המחשבה עליה נקטעה במחשבה על סיטואציה
מפחידה אפילו עוד יותר - פעמון הדלת מצלצל, אמא שלי עומדת
בפתח, העקבים השפיציים שלה מחוררים לי את השטיח המטונף, והפה
הפעור שלה נסגר רק כדי להטיף לי על החורבה שאני גר בה. אני
מפחד כמו ילד, ומתחיל לחשוב שאף פעם לא מגיע הרגע שבו אתה
מפסיק לפחד מהתגובות של אמא שלך.
עוד לא התאפסתי על העובדה שאני שוב בארץ, מתקשה לחזור לכלא הזה
שנקרא שגרה. אומרים שטיול למזרח משכר לך את כל החושים - אבל אף
אחד לא מספר לך על ההנג אובר שנמשך כמה שנים. אף אחד לא מיידע
אותך שהג'טלג אף פעם לא נגמר.

"אני חייב למצוא תחביב."
במשך שעה שלמה ישבתי אל מול הצעצוע הצבעוני עד שלבסוף החלטתי
לבצע כאוס מוחלט בקובייה המוכרת לכל ילד ברחבי תבל. טוב, אני
לא בטוח שהילדים בסודאן או בדרום אפריקה שמעו עליה, אבל סביר
להניח שבכל ימי חייהם ראו או יראו אחת. זה היה הקיץ האחרון שלי
כאדם חופשי, שנייה לפני שנת הלימודים הראשונה שלי באוניברסיטת
חיפה, ואימצתי תחביב חדש - קובייה הונגרית. הבטחתי לעצמי שברגע
שאסיים אותה יגיע הזמן לפתוח דף חדש.
באותה התקופה הקובייה הייתה החבר הכי טוב שלי. היא ליוותה אותי
לכל מקום - למכולת, לבית של ההורים, לים, לשירותים, לגיחות
לכנרת, ואפילו לבית של יעל.

אני כמעט בטוח שזה היה השישה ביוני כשהצלחתי לאחד את כל הפאה
הכחולה. זה היה התאריך שבו הכלב של יעל נפטר, והיינו צריכים
ללכת לקבור אותו. היא לא הייתה מסוגלת לראות אותו נקבר, והייתי
צריך לסחוב את ה-50 קילו של החיה מזילת הריר הזו בכוחות עצמי.
יעל רצתה שהוא ייקבר בים. זה גם מה שסיפרתי לה, ומאיפה הייתי
צריך לדעת שהיא תמצא אותו כמה ימים אחר כך בפח הצפרדע הגדול
שלושה בלוקים מהבית שלה. ומאז, בכל פעם שאנחנו עוברים על יד
הפח הזה היא מעקמת את הפרצוף שלה ומאשימה אותי בלי מילים.

שלושה חודשים אחר כך, הפאה הכחולה מקריבה את עצמה, והאדומה
מוצאת דרך להתאחד במקומה.
יעל עוזבת אותי לטובת לימודים בחו"ל. העיתון באותו היום היה
נראה שחור למדי, והשמים היו ריקים מעננים. הערבי שעומד בדוכן
שמתחת לבית שלי מנסה למכור לי קוקה-קולה או בבסי קולה, ואני
נזכר בכינוי שהיינו נותנים לו כשהיינו קטנים - "בבסי המשוגע"
קראנו לו - והוא היה הערבי היחידי שהכרתי שהיה אומר "בעזרת
השם" אחרי כל משפט - רק כי הוא חשב שזה יגדיל לו את ההכנסות.
האיש שהיה מגיע בכל יום לחפש את הזבל שלנו בפח השכונתי כבר לא
מגיע, והפעם האחרונה ששמעתי אותו אומר "זבל של אדם אחד הוא
אוצר של אדם אחר" הייתה כל כך רחוקה.

שלוש פאות מוכנות. עוד קצת והמשימה תושלם.
כל כך הרבה קורה שם בחוץ, כל כך מעט קורה אצלי בפנים. יעל
עזבה, דחיתי את הלימודים, ואמא שלי מתחילה להתייאש ממני. השיר
"ילד מזדקן" שכל כך אהבתי פעם מתחיל לצרום טיפה, אבל אני ממשיך
בשלי. לא אכפת לי מכלום. מדוחות העוני השנתיים, מהאנשים שפעם
אהבתי, ולאט לאט שוכח גם את יעל.
שואה מתרחשת בקצה השני של העולם, ולא מתחשק לי להיות חסיד
אומות עולם. אני אמשיך לסובב עוד פאה ועוד פאה בקובייה הנוראה
והצבעונית להפליא הזו. בא לי לעוף גבוה לאן שרק אני יכול,
ולעזאזל עם כל העולם הזה.

רבין הקדיש את חייו לשלום, היטלר הקדיש את חייו למלחמה,
איינשטיין - אפילו אחרי מותו המשיך לתרום למדע, וסבא שלי,
זכרונו לברכה, הקדיש את שלו לאיסוף בולים. והוא היה מת עם חיוך
גם אם היה יודע שסבתא שלי עתידה למכור כל בול ובול כדי לממן את
הסלון החדש שלה.
אנשים הקדישו את כל חייהם למטרה מסוימת, ומתו בהרגשה שהשיגו
משהו. מעניינת אותי ההרגשה שאתה מקדיש את כל חייך למשהו ומת
בתחושת סיפוק עצום. משהו חזק יותר מאדרנלין, עצום יותר
מאורגזמה וגדול יותר מהמוות עצמו. אני לא אהיה מספיק טוב כדי
להגיע ל"ארגון הקובייה העולמי", אבל משהו בניצחון הקטן הזה
יספיק לי כדי למות בשקט.
הרבה פעמים ניסיתי להגדיר מהי גאווה. בצבא חשבתי שגאווה זה
להרגיש טוב עם עצמך שאתה במחלקה 2, למרות שעמוק בפנים אתה יודע
שמחלקה 1 הרבה יותר מוצלחים. אני הייתי ממחלקה 2, והקובייה הזו
היא התקווה האחרונה שלי להחזיר טיפת גאווה אחרונה.
נכון, אנשים לפניי כבר פתרו את הקובייה המחורבנת הזו, ויש כאלו
שיכולים לעשות זאת בעיניים עצומות. אבל הרגע שבו אצליח לסובב
את הריבוע האחרון אל מקומו המקורי - יהיה הרגע המאושר בחיי.

מסובב עוד פאה, ועוד פאה, מחשב סיכויים, הופך ריבוע, שורה
וטור. והימים חולפים להם, והקובייה שלי תישאר פתורה למחצה.
מפחד מהרגע שבו אצטרך להתמודד עם החיים שם בחוץ. מצטמרר
מהמחשבה על הרגע שבו אצליח לפתור את החידה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 10/5/06 1:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עליסה מורנו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה