"12 אנשים על הקיר, מורידים אחד, כמה נשאר? כן יוסי?"
"11, המורה."
"12 יוסי, התשובה היא 12!"
"אבל איך המורה? אמרת שהורידו אחד!"
"את הגרמני, יוסי! אותו הם תלו בנירנברג. אוי, יוסי, מה אני
אעשה אתכם, מה אני אמרתי לכם על עונשם של אלה שלא עושים
שעורים? שלא לומדים את הלקח? גרוע ממיתה. עכשיו כולם, תפתחו את
המחברות אני מכתיבה שאלה: מפציץ אמריקאי טס לברלין
במהירות..."
עד כאן הקשבתי, את המשך השאלה כבר לא הצלחתי לשמוע. או שהמפציץ
עשה תהו ובהו בברלין, או שזה היה פשוט הבלגאן בכיתה שמשך את
הכתבת השאלה לחמש עשרה הדקות הבאות.

"אמא, את יכולה לעזור לי?"
"בוודאי, במה אתה צריך עזרה?"
"שעורי בית בחשבון."
"אתה יודע שחשבון אני לא כל כך טובה..."
"לא, אל תדאגי, זה לא שאלה מסובכת, פשוט המורה שאלה משהו היום
בכיתה ולא הבנתי למה מה שעניתי לא היה נכון".
"טוב, אז בוא תגיד לי מה השאלה".
"12 אנשים על הקיר, טוב?, מורידים אחד, כמה נשאר? אני אמרתי
שנשארו 11"
"אממ..."
"זה די ברור, כאילו הורידו אחד אז חייבים היו להישאר 11 לא?"
"אני לא יודעת, אל תשאל אותי, אמרתי לך שאני לא טובה בזה."
"נו, אבל את זה את בטח יכולה לפתור."
"לא, לך תפתור לבד."
"אבל אמא, נו... תחשבי מורידים מ-12 אחד..."
"די, עזוב אותי אני לא יודעת!"
"אבל אמא, מורידים אחד כמה אנשים יישארו?"
"אף אחד! טוב?! אף אחד לא יישאר!"
"טוב, סליחה ששאלתי..."

למחרת הלכתי בבוקר לבית הספר. כיסי היו כבדים ומלאים. לא היה
ברור לי למה אמא מילאה אותם בכל כך הרבה ממתקים. היא גם הוסיפה
לי עוד סנדוויץ' לתיק האוכל, לכל מקרה. בדרך עברתי ליד המכולת,
ניגשתי לקופה כדי לשלם על העפרון שקניתי. ליד הקופה עמד איש
שדיבר בטלפון; "אתה חושב שזה בסדר?! אה? תגיד לי! אתה חושב שזה
בסדר שאתה חי על חשבון אנשים שמתים?!" האיש התמקח עם בונה
ארונות הקבורה על מחיר הארון שקנה לאמו. זה היה יום ההולדת
שלה. לא נשארתי לגלות אם הוא השיג את מבוקשו, כי כבר גם ככה
הייתי באיחור גדול. היה שוב שעור חשבון על הבוקר והמורה לא
סובלת איחורים, היא מקפידה מאוד, הכל רשום ומסודר.
משום מה הפעם המורה לא באה, במקומה בא המנהל ואמר שהוא יחליף
אותה הפעם. הוא אמר שגם הוא מורה במקצועו. אני ידעתי שהוא מלמד
אבל זה תמיד היה את הכיתה המקבילה. "על אף הסימפתיה האדירה שיש
לי למקצוע המתמטיקה, אני במקצועי מורה להיסטוריה". כולם היו
כאלה. הוא התחיל לדבר ולדבר על איך שהוא מלמד, וכאלה דברים ואז
החליט שהוא צריך גם ללמד משהו בשיעור. הוא סיפר משהו על מלחמות
שהיו, אני לא הייתי ממש קשוב, יותר עניין אותי לצייר ציורים על
השולחן. ציירתי מלבנים על מלבנים בלי שום מטרה מסוימת. לפתע
עלתה במחי השאלה שהטרידה אותי מהיום הקודם.
"אדוני, תוכל לענות לי בבקשה על שאלה?"
"כן, בוודאי, מה השאלה?"
"זה לא ממש קשור לנושא, פשוט חשבתי שאתה תדע."
"בבקשה, שאל..."
"תראה, יש 12 אנשים על הקיר, מורידים אחד, כמה אנשים נשארים?"
"ומה זה כל כך קשור עכשיו?"
"לא יודע, לא ממש קשור אני מניח, סתם שאלתי..."
"אני חשבתי שלמדתם את זה מזמן, זו שאלה פשוטה מאוד. התשובה היא
חד משמעית 12! הרי כולנו למדנו שכאשר 12 אנשים עומדים על קיר
ועושים את אשר עושים, אין להפריע להם, ואילו המפריע הוא שיורד.
הרי כולנו יודעים מה זה 'אנשים'?" הוא הביט לכיתה בחיוך,
"וכולנו יודעים מי נמצא כדי להפריע, לכן הוא שיסולק". מדבריו
הכל נראה הרבה יותר פשוט, אבל לא הרגשתי בנוח, נראה שהאחרים לא
אהבו ששאלתי את השאלה הזו, יכולתי לראות זאת במבטיהם.
"אתה יודע מה? טוב ששאלת את השאלה הזו, אני רוצה שכל אחד יכתוב
בבית על דף הסבר לזה, אני רוצה לדעת שהנושא ברור שלא יהיו עוד
שאלות כאלה".

"12 אנשים על הקיר".
ובכן, 12 הוא מספר זוגי, שלם, ובהחלט רציונלי, ואם נוריד ממנו
1 הוא וודאי יהפוך ל 2. לא רק בגלל שהספרה שתיים מונחת לימינו
של המספר אחד, אלא גם בגלל שכשמורידים אחד וכותבים 11 זה נראה
כמו שני אנשים, מראם זהה, אפם ארוך והם פונים שמאלה. סביר
להניח כדי שלא לחטוף רסיסים בעיניים מההפצצה על ברלין. או שהם
פשוט בורחים מהימין. לפעמים אני חושב שהם יודעים משהו שאני לא
יודע. אבל הם אף פעם לא אמרו מילה. אולי בכל זאת אמא צדקה,
אולי באמת לא נשאר אף אחד.