קוראים לי מריאנה ואני אשה צעירה לא עשירה, אתם מבינים, אני
חיה בפרברים בבית קטן ורעוע עם אחותי ויקטוריה, אני עובדת
במכולת בשעות היום ולפעמים בלילות אני ממיינת אשפה, עבודות
שחורות אבל בכל זאת הגונות ומכובדות. אני חוזרת מדי יום עייפה
הביתה, קר לי ואני צריכה לשמוע את הגחמות של אחותי המפונקת,
היא תמיד אומרת שיום אחד היא תגור באחוזה ואנחנו נעזוב את
הצריף הרעוע והישן הזה, אבל עם הציונים שלה - לא נראה לי...
היום חזרתי עם סל הקניות שלי, קניתי קצת ירקות ואבקת סודה
לשתייה, יורד גשם ואני בלי מטרייה צועדת בעיירה המלוכלכת שבכל
עבר ועבר יושבים קבצנים ומחפשים תרומות, אני הולכת על הכביש
-ממילא אין מכוניות אצלינו, רק חמורים, אבל פתאום בגשם ברוח
ובסערה נסעה מכונית לעברי, מכונית שעולה כמה ספרות יותר ממספר
טלפון וכמעט הורגת אותי, אני בהלם, נפלתי יחד עם כל השקיות
והסלים, המכונית עצרה והפנסים דלקו ולפתע אני רואה שיוצא
מהאוטו ילד מאצ'ו מפונק שנראה לי חי בארמון עם מעיל עור ואומר
לי...