קוראים לי וי ואני שליח, של משלהם, נו אתם יודעים, איך זה
שליחים. כל אחד מאיתנו הוא שליח, אבל אני שליח אמיתי, יש לי
אפילו תעודות של הסוכנות. כחלק מהשליחות אני מלמד ילדים יהודים
שרוצים, כלומר שההורים שלהם רוצים שהם יקבלו חינוך יהודי, ואני
כאן כדי לדאוג שאם כבר יהודי, אז למה לא לנסות להכניס איזה
שיוך לארץ ישראל.
אז כמו שאמרתי, אני וי, ואני שליח, ובמסגרת השליחות אני מלמד
ילדים בגלות עברית, ובין היתר גם על החגים בארץ ועל המצב.
ומה לעשות, ככה זה כשאתה מורה ובמיוחד בגלות, בגן העדן החדש,
אתה צריך המון כוח ויכולת לזייף. לא! בנים לא מזייפים, הם פשוט
נחמדים מידי. אבל מהרגע שהגעתי וראיתי אותה, הבנתי שאיתה גם אם
אני הכי ארצה בעולם, אני לא יכול להיות נחמד. למה? טוב נו,
אולי כי ביום הראשון ללימודים התנגשתי בה כשהיא יצאה מהשרותים,
ושניה אחר כך הקאתי את נשמתי בשרותים, כי הריח השולט היה של
שדה קרב שנלחמים בו כבר כמה שנים טובות, ומתו שמה יותר מעשרה
וגם יותר מעשרים, ובחישוב מהיר היום הם תולעים, כלומר בקיבה של
תולעת, ולכל זה תוסיפו ריח של אבק שריפה, אני מקווה שלא
הסתבכתם עם התאור, פשוט תדמיינו את עצמכם מדליקים נפץ או זיקוק
בחיריה.
אבל גם את ההקאה ההיא שרדתי, כי אתם יודעים, חיים ממשיכים, ומה
כמה מצרכים מעובדים לא יהרגו אותי.
אחרי תקרית השירותים המבחילה נזהרתי, והשתדלתי לשמור ממנה
מרחק, אבל זה כמעט בלתי אפשרי, במיוחד כשאתה שליח כי אתם
יודעים, נחמדות וכל זה....
ומידי פעם, כשהייתי רואה אותה במסדורונות בית הספר, העיניים
שלי היו הופכות מיד לרדר הכי מתוחכם שיש, שסורק כל מישהו אפשרי
למילוט, לשיחה וככה מצאתי את עצמי מדבר על פוטבול עם ילדים
בכיתה ד' ושומע בכיות של ילדה בכיתה ח' ועל כמה שהיא שונאת את
הקידמה, כי יותר מ-3 עבודות שהיא כתבה על המחשב נמחקו לה. עסוק
מידי בלסרוק את השטח, סיננתי לה שזה לא היא שצריכה לשנוא את
הקידמה, הקידמה היא ששונאת אותה והיא נעלבה, "היי, ילדה, את לא
מבינה שאני במרדף, שאני נמלט על נפשי".
כל ההתחמקויות שלי לא עזרו, כי יום אחד הכל התפוצץ, ככה סתם,
בלי ערבים, בלי פיגועים, בלי משטרה, אבל למרות כל זאת יותר
מבחיל אפילו מהכנסת. כשנגמר השיעור, ניכנסתי לי כהרגלי לחדר
המורים, פוסע לעבר התיק, להוציא ממנו את האוכל שאמא הכינה לי.
ואז, בעודי נאבק להוציא מהסנדוויץ' שלי את הדברים הירוקים,
הספק נבטים, ספק אצות, היא מתיישבת לידי, נשענת לאחור, שמה יד
על הבטן, כמו רוכב אופנוע מיומנת, היא בקול הכי צלול ובלי שום
בושה, היא מספרת לכל הנוכחים בחדר שהיא לא יכולה יותר עם
השילשול הזה, ומה היא תעשה מה היא תאכל ואיך שהיא הייתה שעה
שלמה בשירותים, ועם כל הכבוד לדברים הירוקים המבחילים בלי
להראות מפוחד מידי הלכתי לי לשרותים. כן, להתפרק... בדרכי
לשרותים, נזכרתי במה שהיא אמרה ובדיוק, באותה שניה פניתי
לשרותי הילדים והתפרקתי. ומאז אותו יום אני והילדים חולקים
תאים משותפים.