פעם שהייתי קטן היה לי לגו כן כן כמו לכל ילד קטן בשנות ה-90
העליזות. היה לי לגו של חלליות, של פיארטים ואפילו של משפחה
(שיהיה מה לשחק עם הבנות), וכל פעם שרק היו מזכירים לגו הייתי
מדבר על הלגו שלי בהערצה כמעט עילאית.
כל פעם שהייתי מבלה זמן איכות עם הלגו שלי זו הייתה מן קפיצה
קטנה לגג העולם. אבל היו גם רגעים יותר עצובים, כמו למשל כשלא
היו מרשים לי לשחק בלגו, או שהיו מפרקים לי טירה או ספינה
שעבדתי עליה כ"כ הרבה. הייתי ממש על סף התקף לב, או התמוטטות
עצבים, כמו שמתארים כל דבר נורא בעולם המבוגרים.

בל נישכח שלגו זה דבר מאוד מורכב כמעט כמו הדברים בעולם המורכב
שלנו, ויש לו אפילו שלושה שלבים: השלב הראשון מחולק לשניים;
לגו שקיבלת במתנה, ולגו שאתה בוחר. אז את הלגו שקיבלת במתנה
אתה חייב לקחת ולקבל ולשחק איתו מידי פעם, במיוחד שהדודה באה
לבקר, שתראה איזה לגו יפה, מגניב היא קנתה לך ובמיוחד, איך
שהלגו שלה תמיד נראה כמו חדש! והחלק השני הוא לגו שאתה בוחר,
כבר סיכמנו שלגו זה דבר מסובך, אז קודם כל אתה צריך להחליט
איזה אתה רוצה באיזה רמה ואיך הוא ישתלב בחדר המשחקים שלי.
השלב השני הוא קצת יותר מעשי. בעצם הוא רק מעשי, הלא הוא שלב
ההרכבה וההכרה. בשלב זה אתה פשוט מקדיש את כל זמן המשחקים שלך
לדבר אחד: להרכיב, לפרק ובעיקר לדעת עוד על הרקע של הלגו החדש.
אז נכון זה לפעמים גורם שנאה וחיכוחים בקרב הצעצועים הישנים,
אבל בסופו של דבר גם להם זה יעבור.
השלב השלישי והאחרון הוא שלב התענגות, או במילים אחרות השלב
שבו אתה קוצר את עמלך, כלומר משחק עם הלגו וממש ממש נהנה ממנו,
אחרי כל הטרחה והזמן הקשה שהוא נתן לך, ואז אתה גם מתחיל לפנות
מקום בראש ומתחיל לחשוב על הלגו הבא.

ועכשיו, אחרי שהתבגרתי מעט, אני פתאום מגלה שהחיים הם כמו לגו,
לא משנה כמה יהיה לך, אתה תמיד תרצה חדש, אז באמת אלוהים או כל
מישהו אחר ששולט על ענין הלגו אני לא מבקש מכם להיות כמו ואבא
שתמיד קנו לי את הלגו שאני בחרתי ורציתי. מספיק לי שתהיו כמו
הדודה או החברים של ההורים שהביאו לגו שאני בכלל לא אוהב.
למה אני לא יכול להנות משלושת השלבים אלה רק מהראשון אולי
במקרים מיוחדים. מהשני מה בקשר לשלישי, זה נראה לכם מצחיק לבוא
ולפרק לי את הלגו דוקא כשאני סוף סוף מכיר אותו טוב וממש ממש
כיף לי איתו...  למה זה אולי משהו מיוחד בלגו בארה"ב?