הזיות...
מה שנגרם ממנת היתר הזו שנקראת לימודים

הורחקתי מהבית באשמת "שימוש יתר" בספרים במחברות, ובאשמת כליאה
עצמית במעצר בית. נשלחתי אל אחותי ל"עיר הלבנה" עיר של קיץ
שבה, כך שמעתי, הלכו אנשים שרק עורם לגופם (כמעט). אחותי נשלחה
לשם כדי לסייע בעיצוב הקרנבל השנתי - נחש אנושי ענק שזורם
ברחובות מידיי שנה בליל הירח המלא בחודש האחרון של הקיץ. המוני
אדריכלים, מעצבי אופנה, מעצבי במה, מאפרים ושאר ארטיסטים
לסוגיהם התקבצו בעיר הלבנה ועבדו יומם ולילה כדי לשוות לנחש
הזה צורה מרהיבה יותר מבשנים קודמות. משימה, שכמובן הייתה כמעט
בלתי אפשרית. אפילו למוח היצירתי ביותר שטובע בים הדמיון.
וכך, אני, ילדה של חורף, יצאתי לעיר של קיץ במטוסים וברכבות
ארוכות. על הרציף המתינה לי אחותי, שמלה דקה לגופה וצרור
מפתחות בידה.
"אחותי הקטנה" היא רכנה ונשקה לי על המצח.
"אחותי הגדולה".
"מה שלומך קטנה? אימא ספרה לי שאת סובלת ממנת יתר של לימודים".

"אימא מספרת הרבה דברים, שנזוז?"
היא הנהנה בראשה והובילה אותי אל האוטו שלה. משם הלכנו לקנות
לי בגדים שיחליפו את הבגדים שלי, שלא היו קלים ואווריריים
מספיק כדי להתנופף בבריזה שעולה בכל ערב מן שפת הים אל העיר
הלבנה, כמנחת פיוס לאחר יום ארוך ויוקד.
הגענו לדירה של אחותי, שלא תאמה את צפיותיי, לא היה שם טיח
שנושר מן הקירות, או עשרות אנשים שישנים על מזרונים מסתובבים
כאחוזי תזזית עם שרטוטים ומכחולים למיניהם. הרצפה היה נקייה
ללא כתמי צבע וללא שאריות בדים שיסתלסלו עליה כמו נחשים. במקום
הסהרורים שצפיתי להם עמדה רק אחותי עם הגב אל האור שזרח ופצע
את המרפסת.
"למה את נראית כ'כ המומה?"
כי לא צפיתי שזה יראה כך.
"למה ציפית?"
"למשהו... אני לא יודעת... יותר מבולגן..." אמרתי ופרפתי את
החולצה המכופתרת כדי להחליפה באחת דקה יותר. "זו לא נראית דירה
של אמנים".
"איך דירה של אומנים צריכה להראות? כמו זו שהייתה לי שלמדתי
באוניברסיטה?" אמרה והחלה לצחוק את הצחוק המתגלגל שלה.
"וכאן את טועה אחותי" אמרה הבכירה לצעירה "זו הייתה דירה של
סטודנטים צעירים שאין להם מה לאכול מלבד את עצמם ואת השאיפות
שלהם".
הכל היה צבוע בלבן והמדפים היו גדושים בספרים שעשו רושם כאילו
הם הדברים היחידים שמפריעים לסדר המופתי לשרור במקום. חלצתי את
נעלי הכבדות והחלפתי אותם בכפכפים בעלי אבזם כסוף שנשרך סביב
הקרסול. ניגשתי לאחת מערמות הספרים שגובהה היה כמעט כגובהי
ושלפתי את הספר העליון. על הכריכה התקמרו גבעות מוזהבות בצורת
אותיות לטיניות שהרכיבו את המילה - "הישות". הדפים הפריכים
צהבהבים נעו כמעט מכוח עצמם ולא מכוח הדפדוף. יכולתי כמעט לחוש
את נוכחותה של הישות ביניימית המסתורית. אנשים רבים דיווחו
שהותקפו על ידה - בייחוד נשים בהריון. קווי המתאר של הדמות
כמעט יצאו מגדרם למגע אצבעותיי כאילו הן משתוקקות לחוש את הבשר
החם, הן עצמן מתלטפות תחתי ולא אני היא זו שעלעלתי בהם. הדמות
תוארה כבעלת אוזניים מחודדות ואף פחוס. לרוב כריעתה הייתה זהה
לזו של צפרדע ובציורים היא בד"כ כרעה על חזותיהם של אנשים או
על גבם. במקום אחד היא הביטה בך בגלגלי עיניה שהיו חסרות
אישונים ומלאות רק באור שזרח מן הציור לעברך.

לפתע, כקול מן השמיים אל הארץ נפל עוד ספר מן הערמה בחבטה עזה
שהרעידה את מגדל הספרים. הספר נפתח והציצה ממנו אותה ישות
כורעת על רגלי צפרדע ובהתה בי מתוך גלגלי עיניים חסרי אישונים
ומלאי אור. התקרבתי אל הספר, רכנתי מעליו, התכופפתי להביט
בדמות יותר מקרוב אולם הדמות לא חפצה כנראה להתבונן בי. הספר
נסגר במשב רוח עז שבא ונעלם (מאחד החלונות הסגורים, שכן בשעות
כאלו לא היה בבית חלון פתוח אחד) נרתעתי לאחור באימה ולא
הצלחתי להחניק את פעיית הבהלה שנפלטה מפי. התקרבתי שוב
והתבוננתי בכריכה. הדמות שראיתי בקעה מתוך ספר שדן במסעי הצלב
בימיי הביניים. ניסיתי להבין את הקשר בין התמונה לנושא הספר
וחיפשתי שוב ושוב את תמונת הישות הכורעת, בעלת העיניים
הזורחות. אולם לאחר דפדוף חוזר ונשנה בעמודים המצהיבים לא עלה
בידי למצוא אותה.
מוזר.
"הישות שלי מוצאת חן בעיניך?" שאלה אחותי.
צרחתי קלות והתכווצתי
"הבהלת אותי למוות, את מתכוונת להשתמש בה בקרנבל?"
"אולי לדגל אחד. שנלך קצת לים? מה את אומרת? קבלתי הוראה מאימא
להוציא אותך לאור השמש כמה שעות כל יום".
"ממש כמו כלבלב קטן" סיננתי. "את לא צריכה להתייחס לכל מה שהיא
אומרת".
"אני לא".
"הבאתי כמה ספרים בשביל ללמוד" אמרתי בזהירות.
"תרגישי חופשי".
"אני הולכת להחליף לבגד ים, את באה?" קולה הדהד ממעמקי המסדרון
בו נבלעה.
רבצנו על החוף במשך כמה שעות, כל אחת שקועה במחשבותיה. עד
שלפתע, עלתה דמות מן הים - אישה בעלת פנים שעברו 50 שנות חלד
וגוף שנראה כאילו הזמן רק חלף על פניו.
"סטלה!" קפצה אחותי מעל המגבת "מה שלומך?"
הצצתי מבעד למשקפי השמש שכיסו את עיניי. נראה שאחותי חבבה את
סטלה מאוד כי קיפצה סביבה ואחזה בידה כמו ילדה שחגה סביב
האומנת הטובה שלה.
השתיים התקרבו לעברי ואני הרחתי גינוני הכרות, חיוכים ולחיצות
ידיים ממשמשים ובאים.
יצאנו שלושתנו לשחות. סטלה, כך הסתבר, הייתה שחיינית מקצועית.
כך החלה ההכרות בינה ובין אחותי, דרך שיעורי שחייה על רגל אחת
מדיי בוקר או אחה"צ שעות שבהן שתיהן פקדו את הים בקביעות.
"את שוחה יפה מאוד" אמרה לי סטלה.
כמה דקות חלפו ואחותי שעתה לזעקות הטלפון הסלולרי שלה שמאן
להשתתק. היא פרשה הצידה לשיחותיה המלוות, כרגיל, בתנועות ידיים
גדולות עגולות מטלטלות את האוויר שסביבה, יוצרות ציקלונים
קטנים. סטלה ואני נותרנו לבדנו על המגבת והתחלנו לשוחח. היא
הייתה אישה יפה. פניה הסגירו 50, גופה 20, והמרץ והרוח שהייתה
בה היו כשל תינוק בן יומו שרוצה להספיק ולחקור את העולם
שסביבו. היא ספרה לי בגילוי לב מפתיע על שנים של לימודיי שחייה
מפרכים, על המרץ, שגם עכשיו לא ממאן לפנות מקום למנוחה וההנאה
שבאי עשיית דבר. אישה עם לב טוב, אישה יפה. היא ספרה לי כמה
היא אוהבת את אחותי, מזמינה אותה לאכול יחד, לשחות יחד.
"אבל אתן כ"כ לא דומות".
הנהנתי...
"את מזכירה לי את הבת שלי".
"בת כמה היא?"
"היא איננה עוד".
"היא הייתה בערך בגובה הזה" אמרה והניחה ידה על כתפי, מצלקת
אותה לתקופה הקרובה. מחלקת לי קצת מהזיכרון שעוררתי בה. "היא
הייתה מ"כית בבה"ד 1. בגיל 20 רופא אחד חשד שדלקות האוזניים
החוזרות ונשנות נובעות אולי ממקור אחר וכך. זה היה עד גיל 26.
לקחנו אותה לניתוח בשוויץ אבל... בגלל זה שאני רואה ילדות כמוך
וכמו אחותך אני נהנית ללמד אותן, לשחות איתן."
מבוכה מלאה את גרוני. קיצור תולדותיה של אישה יפה אחת על רגל
אחת.
אחותי חזרה קופצנית כולה "מה דעתכן על גלידה?" הציעה.
וכך, מידיי יום ביומו אחותי קיימה את הבטחתה לאימי והוציאה
אותי לשמש ולשחייה יחד עם סטלה. לאחר מכן הייתה פורשת לעיסוקיה
ואני ללימודי. הייתי לוקחת מידיי בוקר נשימה עמוקה וצוללת לתוך
ים של אותיות ומשפטים. הייתי אסורה לכסא בשלשלאות של רעיונות.
הייתי חייבת, לא הייתה לי ברירה. היות ולא נתברכת בזיכרון
פנומנלי או בקליטה מהירה. מוחי נטה להתנתק ממחרוזות הרעיונות
ולרחף מדי פעם אל מחוזות שטרם נבראו. לא היה בעולמי דבר מלבד
חלון קטן הקבוע בקיטון שהייתי ספונה בו והשקיף אל הים. הייתי
קמה אליו כמו אסירה המבקשת לבדוק אם העולם החיצוני עוד קיים או
שמא השמיים נהפכו לדם והחול שתה כבר את כל מימיי הים.
ואז באחד הימים מוחי שוב ניתק לו משרשרת המשפטים שהיו מול
עיניי וצלל דווקא אל מחוזות העבר.
אליו...
לא ממש אליו, אלא לאחותו שהמפגש היחיד שהיה לי עמה היה במותה.
שבאתי אל ביתם באחד מימיי השבעה, גם כן מסרטן.
ובאיזשהו קשר חשמלי שהבהב בתוך ראשי נדלקה פתאום נורה.
זה בגללך...
הנורה החלה להתיך כדור עופרת שהתפשט בבטני.
לא התפללת בשבילה אף פעם? לא כן?
רצית להיות שם בבית העלמין! אפילו תכננת מה ללבוש להלוויה! כבר
דמיינת את הצעדים המדודים בשבילים המוריקים של בית העלמין.
והיית כל כך בטוחה שאת תבואי אליו. כן, רק את ולא אף אחת אחרת!
ברגע שאת תבואי אליו הוא יתנחם בזרועותיך.
את כל כך טיפשה! גיחכתי ברשעות כלפי עצמי. ילדה כל כך טיפשה!
וגם אגוצנטרית, אמרה ישות אחרת בתוך ראשי, מאוד אגוצנטרית.
ואת לא חושבת שאת צריכה לשלם על זה? באופן כזה או אחר? ישות
שלישית קנטרה ואמרה.
דמה של המנוחה רובץ כמו כתם על נשמתך!
הישות מספריה של אחותי עלתה כמו אוב בתוך קירות מוחי.
לא לחינם נפגשנו כך, עיניה זוהרות מבעד לספר מביטות ישר
לתוכי.
יצאתי מהחדר שהחל להחשיך אל צללי הבית ומצאתי את אחותי נכנסת
אל המבואה כמו רוח סערה. תיקה העמוס רישומים החליק מידיה על
הרצפה והשמיע חבטה עמומה.
היא חלצה נעליה, השילה את חולצת הבד השקופה מעל כתפיה. נכנסה
ויצאה, יצאה ונכנסה אל החדרים ומתוכם. מפקירה עצמה לצללים
ולרוחות הערב שחדרו אל הבית. עד שלפתע נעצרה מולי. ידה האחת
אוחזת כוס מיץ קר וידה השנייה סיגריה בוערת והחלה לצעוד שקרני
שמש אחרונות מלוות אותה, מותירות שובל אדום אחריה כמו שטיח של
דם.
"את יודעת את מי ראיתי?" גמגמה.
"את מי?"
"אותו".
הוא, אותו אחד שהס מלהזכיר את שמו. הבחור שפקד את חייה של
אחותי במשך שנותיה הראשונות בבצלאל. כיום הוא פוקד רק את
חלומותיה והרהוריה בהקיץ. ולכן הס כל בשר מלהעלות שמו על דל
שפתיים. שכן די רק באזכרת שמו כדי לתת בו כוח ולעוררו מן
המתים.
הנחתי לידה כיסא והושבתי אותה בזהירות.
"ספרי לי" ביקשתי אחוזת סקרנות והשתוקקות להשתחרר מההזיות שלי
ולו לכמה רגעים.
"הוא נכנס אל הסטודיו שלנו... פתאום, בלי שאפילו מחשבותיי גילו
לי. בלי שהרהרתי בו יותר מן הרגיל".
(שכן אחותי התייאשה מהתקווה שאולי הוא יעלם כליל מדמיונה.
ובכל יום היא מקיזה עבורו מעט ממחשבותיה, מתייסרת קלות בגוב
הזיכרונות ודי. השד, משכילה את רעבונו, מניח לה לנפשה).
"בהתחלה חשבתי שאני חולמת, שזה לא הוא. אבל אז, הרמתי עיני אל
הקול וראיתי אותו. והוא היה אמיתי כ"כ... אמיתי כמו שאני
אמיתית".
"ודברתם?"
"כן." ואז היא התחילה לגחך. "אני אפילו לא זוכרת על מה
דיברנו... הלכנו לאכול גלידה בסוף היום ממש כמו אז..."
הנחתי לה להמשיך במונולוג האסוציאטיבי שהחלה בו שממילא לא
כוון אלא לעצמה וזר שלא נכח בתוך ראשה לא היה יכול להבין ממנו
דבר.
עברתי בין המנורות העתיקות בבית והדלקתי בהם נרות ריחניים.
(החשמל היה דבר הפכפך בעיר הלבנה לכן כמעט ולא נטינו לסמוך
עליו). הגפתי את התריסים כדי להגן על הנרות מרוחות הערב.
האוויר נעשה דחוס והתמלא בניחוחות של וניל לוונדר ולימון
שהתערבבו וגרמו לי למעט סחרחורת וטשטוש.
"ואז, את שומעת מה קרה אז?"
"כן, אני מקשיבה" אמרתי. מזגתי לה עוד מיץ לימונדה וניגבתי את
מצחה הקודח.
"ואז, הלכנו בטיילת, ופתאום ראיתי ילד קטן. אני לא יודעת למה,
אבל משום מה מייד חיפשתי זוג הורים או מישהו שאמור להסתובב ליד
הילד. את מבינה? הריי בד"כ ילד קטן לא עומד לבד ובוהה בים. הוא
בהה בים שקט ושליו כל כך. אין לי מושג מדוע הבחנתי בו. אני!
שחסרה כל אינסטינקט אימהי!
ואז התקרבתי לעברו. נגעתי בכתפו והוא הסתובב אלי. וראיתי איש
קטן שהתבונן בי בעיניים החומות הכי יפות בעולם עם דמעות
שזולגות בשקט - בשקט. ואין לי מושג מאיפה מצאתי את הכוחות, אני
נשבעת לך בכל היקר לי, הייתי כ"כ עייפה באותו היום. אבל פשוט
הרמתי אותו כאילו הוא היה גרגר חול והחזקתי אותו בידיים ואמרתי
לו: "אל תדאג, אל תדאג אנחנו נמצא את אימא ואבא אני מבטיחה".
וניר הוציא ממחטה וניגב לו בשקט את הדמעות. והוא, הגוזל, הושיט
לניר את הלחיים כאילו זה היה הדבר הכי טבעי בעולם. ולא היה לו
אף פחד ממני או מניר ומהאצבעות הגדולות שלו... ואז אני התחלתי
לבכות גם כן בשקט בלי שהוא ירגיש.
אני אפילו לא יודעת למה... לא יודעת למה... ויותר ממה שהוא
נאחז בי, אני נאחזתי בו. ואולי כי גם אני בעצם מרגישה כמו ילד
קטן שרק רוצה שימצאו אותו וייקחו לחוף מבטחים. ואז התחלנו ללכת
והוא בידיים שלי. בלי לדבר. ישר, הלכנו כדי למצוא את תחנת
המשטרה. ואני התפללתי שניר לא יציע שניסע באוטו כי רציתי רק
שנלך ונלך והתפללתי שהטיילת הארוכה הזו לא תיגמר לעולם. והוא
נרדם בידיים שלי. אני לא יכולה לשכוח את מגע הלחי שלו על הכתף
שלי... וניר ואני הלכנו והלכנו בשקט כדי לא להעיר אותו וגם כי
לא רציתי לדבר ולהוסיף לדמעות שזלגו מהעיניים את הבכי שבגרון.
והלכנו והלכנו והלכנו עד שפתאום הרגשתי עייפות כזו נופלת עליי
מהשמש. וניר הבין ומייד לקח ממני את הילד. וקשרת לילד את
הטוניקה הלבנה שלי על הראש והלכנו והלכנו עד שמצאנו את תחנת
המשטרה, ובה היה זוג שבכה מאוד - מאוד. וברגע שראו את האיש
הקטן שלהם בידיים שלי הם התחילו יותר לבכות ולבכות. ואז גם אני
לא התאפקתי וגם אני התחלתי לבכות וחיבקתי את האישה כאילו אני
האימא שאבד לה הילד ולא היא. ואז הילד התעורר ולא הבין למה
כולם בוכים. כאילו כל המסע שלו בידיים שלי היה רק חלום. והם
חיבקו אותי ודברו כ'כ מהר שלא יכולתי להבין אותם רק עניתי
"גרסיאס גרסיאס".
וזהו. ואז ניר החזיר אותי לכאן. ואני כ'כ עייפה עכשיו! פתאום
כל העייפות הזו, של כל היום הזה נפלה עליי אני הולכת להתקלח.
לא, בעצם אני הולכת ישר למיטה. אני רק רוצה לישון ולא לקום
יותר להמשיך לחלום את החלום הזה."
אמרה ונעלמה סהרורית בתוך לובן המצעים החלקים והמתוחים שלה
בחדר השינה.
חשתי עייפות נוראה. קרסול שמאל כאב לי. וחשתי מידי פעם עווית
בעיני הימנית וגם חולשה כללית בכל הגוף.
רק שזה לא זה, רק שזה לא מתפשט בתוך הראש אמרתי או ברגל או
בעצמות. הלכתי לישון וצחקתי על עצמי "איזו פתטית את מאמינה
באמונות תפלות."
למחרת בבוקר ביקשתי מאחותי שתקבע לי תור לרופא של המשלחת. בדרך
עצרתי ליד אחד המקדשים ושלשלתי כסף לקופת הצדקה. "צדקה תציל
ממוות" מלמלתי.
הרופא הרגיע אותי שהעווית בעיני הייתה רק תוצאה של מתח. ולא של
ישות שהתפשטה בתוך חלל גולגולתי. הוא נתן לי משחה לקרסול והפנה
אותי לצילום רנטגן. ובאשר לחולשה - רשם לי בדיקות דם שאינני
יודעת עד היום מה עלה בגורלן.
הקרנבל הפך מתאריך לא מוחשי על לוח השנה למציאות קרבה ובאה.
הישות, המיחושים הבלתי פוסקים, הסיפור על ביתה של סטלה
השחיינית, היד שלה שצילקה את כתפי - כל אלו סתם צירופי מקרים
שהתעקשתי לייחס להם קשר מבעית וחולני. התפללתי כמו משוגעת שהשד
הזה הוא לא מה שאני חושבת שהוא. שזה רק שד שזורם בדמיונותיי
ולא באמת בדמי. ביקשתי אלפי סליחות מאל מרחומה (כפי שאחת
מהנשים העטויות רעלה ונזמים בשוק ייעצה לי לעשות). ולמדתי
קודחת כולי לבחינת הקבלה. האינקוויזיטורית לאוניברסיטה.
לילה אחד למדתי למוות. ואז, שחשתי שדעתי מטשטשת, התחפרתי לי
בתוך מיטת האפיריון הישנה שאחותי הקצתה לי. אולם לא הצלחתי
להירדם. סתם מחשבות פקדו אותי. לפתע שמעתי את הדלת נפתחת
וקולות צחקוקים של גבר ואישה חדרו לדירה. הדלת ננעלה ודלת חדרה
של אחותי נפתחה ונסגרה במנעול. חלף זמן מה, קולות הצחקוקים
השתתקו. ואני הלכתי יחפה אל המטבח.
ריח של קטורת עדיין עמד באוויר. ולפתע, ראיתי את אחותי מתנשאת
מעל אותו זה, שהס מלהזכיר את שמו, שגבוה ורחב כתפיים היה, שכוב
פרקדן על מיטתה. והיא ישובה מעליו על רגליה, שנראו ארוכות
מהרגיל אינסופיות ממש. ונראה כאילו השמש עדיין לא שקעה ומיטתה
של אחותי התבוססה בים דם. המיטה כולה שקעה בנוזל האדמדם ואחותי
בהקה מעליו כמו שמש החצות.
הנוזל הציף את החדר ולא נגע בהם. הלכתי למטבח ללא פחד, כיביתי
את אחרון הנרות שבקנה המנורה. עברתי על מפתן חדרה של אחותי שוב
ודלתה הייתה סגורה ומסוגרת כפי שאכן שמעתי בהתחלה.
נרדמתי, ומתוך שנת עוועים חלמתי שאני היא שמש החצות הגוהרת מעל
אותו בחור של אחותי טובלת בים הדם שמגיע עד שולי שמלתי מציף
אותי ואותו עד מותניי, אולם לא היה אכפת לי כלל שמעשי אסורים.

קמתי בבוקר שטופת זיעה. והודעתי לאחותי שברצוני לחזור הביתה.
"את לא רוצה להשאר לקרנבל?" שאלה בתמיהה.
"לא אני מעדיפה לחזור".
התבוננתי בה היטב. יפהפייה שכמוה. וראיתי אותה זורחת בשמש
החצות. וידעתי, שלא חלום ראיתי ליל אמש.
עטיתי על עצמי שוב את מלבושי החורף. התבוננתי מרחוק בעיר הלבנה
הולכת וקטנה, עוד מעט גם היא תהפך להזיה רחוקה.
חיכיתי ברציף ומעל כוס קפה מהביל התחממה לה גם שיחה ביני ובין
שניי תיירים שעמדו לעזוב את העיר הלבנה. הם עלו לרכבת הפונה
לכיוון ההפוך משלי וציידו אותי בשלל אבני מזל עתירי אנרגיות
כצידה לדרך ולהצלחה. חזרתי לארץ ומיחושי לא נפסקו, אולם לא
הלכתי להבדק שוב. אולי היו אלו האבנים האנרגטיות, אולי היו אלו
שעות השינה הרבות ששקעתי לתוכם.
כבר שנה וחצי הבחור שלי, שהס מלהזכיר את שמו, אוחז בשרביט -
האביר על הסוס הלבן לשעבר. אולם, אחותו, אל מרחומה - לא הטרידה
אותי בדמיונות עתירי ייסורי מצפון ומוסר כליות. המיחושים
נעלמו, הסיוט נגמר, הבחינה הייתה וחלפה וגם ההזיות גוועו עמה.
מעל אדיי כוס קפה, עיניים שממאנות להתפקח משינה אל מציאות אמרה
לי ליאת בדרך מהקפיטריה אל הכיתה "את יודעת שהילדות שאני מטפלת
בהן אמרו לי שהן מכירות את הרחוב הזה".
"איזה רחוב?" שאלתי הלומת שינה.
"הרחוב שספרת עליו אתמול, אמרת שהכרת מישהו שגר שם אז שאלתי
אותן איפה הרחוב נמצא, ואחת מהן אמרה ששם חברה שלהן הייתה גרה
אבל היא נפטרה."
אל מרחומה.
הזיות - עד לבחינה הבאה. אז הם יתעוררו שוב ממנת היתר הזו
שנקראת לימודים.