אדם נולד בבכי.
מגיע לעולם והוא צורח,
ומסביבו עולם גדול שמח.

אדם חי את חייו בבכי.
נועד בפרך לעמול
וכל חייו לשאת בעול.
מעט שמחה לו לאדם בכל חייו,
כי השמחה - רשות,
לשאת בסבל הוא חייב.
על כן עת אחרים שרויים בסיבלותם
שמח הוא כי אין חלקו אתם.

אדם נפטר מן העולם בבכי,
בייסורים הוא את נפשו נופח.
ומסביבו, קהל מלוויו
ברגש הקלה הוא מתאנח.

ואם ינטוש אדם את עולמו לפתע
בלי שיחוש בייסורי גסיסה
וחיוכו על שפתותיו נישא,
אז יעמדו קרוביו מוכי יגון ושכול:
"כיצד מעז הוא לחייך עת אנו מגעגועים נסבול?"