אני צריכה לשאול כדי להיות תמיד בסדר, לחייך כדי שלא ישאלו.
להציל את עצמי מטביעה, לחבק רגל של מישהו ולא להרפות אף פעם.
לאהוב כדי להיות כמו כולם, לשנוא כי צריך. אני צריכה להיות
אני, כל הזמן רק אני. אם לרגע אחרוג ממסגרת האמת שלי, אמצא את
עצמי במקום שבו בטח אשתגע.
אני צריכה לקחת תרופות, כי המחלות שלי חזקות ממני (ומשתדלת בכל
כוחי להאמין שאני יותר חזקה מהן). אני צריכה להאמין לשקרים
שאני מוכרת לעצמי, לשתוק ולחבק, לבכות רק כשכולם הולכים. אני
רוצה שיאהבו אותי תמיד, שיחבקו אותי תמיד, אני רוצה להיות
ביחד, אבל כשביחד אני רוצה קצת לבד. אני רוצה לכתוב עד שיכאבו
לי הידיים ממש. אני צריכה להיות תמיד הכי אחרת, כמו שאין בשום
מקום. אני צריכה לשנוא את השירים שכולם אוהבים, לאהוב את אלה
שכולם שונאים. אני צריכה להתחפש, כי מחר פורים. אני צריכה
לחייך, תמיד לחייך. תמיד לענות לשאלות שאין לי תשובות בשבילן.
אני צריכה להיות הפרצוף הכי מזוייף והכי אמיתי באותה הנשימה
בדיוק.
אני צריכה לישון, יותר מהכל.

(כתבתי היום משהו וחשבתי הרבה אם להראות אותו למישהו. אני לא
יודעת מה הוא אומר, זה כל מה שהתבלגן בראש שלי בשיעור אזרחות.
אני צריכה לבכות אבל לא ממש יכולה עכשיו. החלטתי להראות את
הדבר הזה, שאני לא יודעת להסביר. אבל אני לא צריכה הסברים, לא
עכשיו.)

תסתכל- זה לא הדם שלך זה הדם של שנינו. תחתוך את פיסות הזיכרון
שנותרו. ידייך המצולקות ידממו, זה לא הדם שלך. תביט עליי ואחר
כך עלייך ואחר כך עליי שוב. אין זו תכלית ראויה. מנקודת המבט
שלי, ההזיות האלה עלובות. אתה עלוב, ואני עלובה ואין זו תכלית
ראויה.
ספר לי, ממתי הקיץ נמשך לנצח? ומתי יופיע הגשם לנקות את ידייך?
בשניות שצרחת, משהו נקרע לי בתוך הלב. כל הצלילים שבי והריחות
והמילים לא מסוגלים להכיל אותך. הרי אני - אני בקושי מסוגלת
להכיל את עצמי.
תסתכל על תל-אביב בלילות, למשל. תשמע את זעקות הבניינים. תראה
את כל הלכלוך, את כל חסרי הבית שמתפללים שיצליחו להמשיך לחיות.
תאהב את זה - שלמישהו רע יותר מלך. תמצא את הקסם של תל-אביב,
אני מצאתי. תראה - היא לא מפסיקה אף פעם. גם כששקט, תמיד רועש
שם כלכך. תסתכל על תל-אביב- ישר בעיניים - תסתכל ותמצא מה שטוב
לך עכשיו.
תשאל אותי מה זה אומר. מה עושה לי טוב בלכתוב קטעים הזויים בלי
תכלית ראויה. ומה כלכך כיף בלהיות לבד, ולמה כל השנים. תשאל
אותי בשביל מה כל ההרס הזה. תכה אותי, תעיר אותי, כבר מזמן
רציתי להיות אדם מפוכח.
תחתוך אותך, תחתוך אותי, זה הדם של שנינו.
הרי ממילא אין זו תכלית ראויה.
כמו לדמם למוות צרחות שצרחנו יחד, כמו לאהוב אותך.



(הרבה רחמים עצמיים היום. כעס כזה. אני לא יודעת בדיוק על מה.
לפעמים זה מכה אותי ככה - אני לא מה שחלמתי להיות).