און דה ליפס, און דה ליפס, און דה ליפס...
יא חתיכת מטומטם, תסתכל עלי לרגע כדי שתבין סוף, סוף מה עשית.
ואני כמו טיפשה, חושבת שאולי כדאי לתת לך עוד קצת, כדי שכבר
לגמרי תהרוס.
אני מכשפה בודדה, מחפשת כל היום את מי אוכל לכשף, הכל בעזרת
שתי עיניי.
מחפשת עוד מישהו שירתק אותי, אתה כבר לא מספיק לי.
שואפת למצוא את הנצח שלי.
כואב לי שלא קורה פה כלום...
רוצה לעלות על במה ולצרוח לתוך מיקרופון, נגיד שזה קריוקי,
נראה אתכם נשארים אדישים...
להרביץ לך עד שתדמם ולהתאהב בך כאילו שהאהבה באמת קיימת.
רוצה להיות מאושרת
לעוף, לעוף, לעוף, למקום שלא באמת קיים...
לאכול כל היום דובדבנים.
שכל האנשים בעולם יסתכלו עלי... רק עלי... שיחשבו שאין כמוני
בעולם...
שיאהבו אותי
לחבק את כל מי שאני אוהבת ולא לעזוב. לא לפחד יותר...
כואב לי כל כך
הייתי נוסעת מפה כל חורף וחוזרת בקיץ, כדי שלעולם לא אהיה
עצובה.
אילו יכולתי להשתנות- לא הייתי רוצה להיות אחרת.
אם הכל היה ורוד, ודאי הייתי מתגעגעת לשאר הצבעים.
אפשר לשים את הלב שלי בתוך מחברת חומה?
לא רוצה שיבינו אותי... מספיק לי שאני מבינה את עצמי...

איך אני שונאת ביסלי,
איך אני רוצה לברוח. מקווה שיהיה לי את האומץ לחזור.
שטויות, שטויות, שטויות, שטויות, שטויות, שטויות, שטויות,
שתויות, שתויות, אנחנו שתויות?
לא צריך אלכוהול כדי להיות שיכור... לא צריך לקבל מכה בשביל
לבכות... למות...
אם הייתי יכולה לבחור היכן לחיות, הייתי בוחרת לחיות באשליה,
הייתי רוצה להיות מטומטמת.
אם אני ינשק אותך... אם אני ילטף אותך... רק אז תישאר?
פרחים מפלסטיק יכולים לנבול לפעמים.
לפעמים, כשאני חושבת עליו, אני יודעת שגם הוא חושב עלי
לפעמים.
הלוואי... שבכל יום הייתי יכולה לבחור שיר אחר לחיות בו...
שהייתי יכולה לבחור...
יש לי כוחות
יש לי כוחות
יש דברים שאני יכולה לראות.
רוצה להאמין לכם שוב.
את! אני יודעת שאת לא רוצה שיהיה לי טוב... לא כל עוד לך
רע...
את זה כל מה שחשוב.
אני סוף, סוף פקחתי את העיניים, ועכשיו כל מה שאני רוצה זה
לעצום אותן.
להפסיק להיות שמחה רק מבחוץ.
להפסיק.
להשתנות.
להתאפק.
להגיד.
להוציא.
להיות.
לבכות.
למות?
לחיות?