הרים של חושך מקיפים,
חומות של שקט נבנו סביב.
יש שומע, אך הוא לא מקשיב.
כמוהו הרואה, שאינו מתבונן.

אולי קל לבחור בדרך הזאת.
בה החום התקרר, הצבע דהה.
נסחפתי לתוך המערבולת כמעט בלי לשים לב.
שוקעת.

ואם אפסיק לזוז, היא תעלם?
לפעמים מצליחה להוציא ראש, רק לנשימה קצרה.
אבל לה כוח מיוחד שיודע לשאוב חזרה.

אז ככה זה מרגיש כאן למטה? קל להתרגל.
קשה לרצות לחזור למשהו שאף פעם לא היה.

שוב אותו כוח. אף פעם לא חשבתי שהים כ"כ עמוק.
שקועה בקרקעית, אך רוצה לעוף אל האור.
כמה צבעוני הוא. יפה. משמח.
רוצה לחזור למעלה,
למקום שאף פעם לא הייתי- אולי זה מה שכ"כ מושך במעוף?

הזיכרון התמוסס. יש לך חום וצבע, ככה אומרים עלי.
איזה ערך יש להם אבל, אם גופי רועד ועיניי סגורות?

את הדרך שעשיתי למעלה הספקתי לשכוח,
עכשיו רק עייפה ותשושה אחריה.
את הדרך הזאת סללתי בשבילי,
אז מדוע הם צועדים בה ואני לא?

לא אמרתי שאני לא רוצה- להיפך, מאוד.
אבל למה הם מתקדמים ואני לא?

אני מוצאת בי דברים, אך לא את הדברים שהם.
גם אני רוצה לראות, אך אולי זה פשוט לא קיים?
הרים של שקר מקיפים,
חומות של "תמיכה" נבנו סביב.
אהוביי אם כך אינם אוהביי?

אני מסתובבת בתהייה. מפחדת שוב לשקוע,
הזכרונות - חלקם צפים אלי.
אני לא מבינה.
האם השקר הוא אכן הסוואה או שמא עיניי בוחרות להתעלם?
כי ברגע שאבין, כמותם, הרי שאצלי הכל ישתנה.
להגדרה כבר אין משמעות- מה עלי לראות?

אני מסתובבת בתהייה, מפחדת שוב לשקוע.
שקר לא שקר. אמת לא אמת.