כשעליתי בגיל שש לכיתה א', תמיד היה לי קשה בשיעורים. ללמוד
לכתוב ולקרוא זה מסובך, למרות שעם חשבון היה לי קצת פחות בעיות
- מי לא יודע כמה זה שלוש ועוד ארבע? אבא שלי, טוב, כל עניין
הלימודים היה בשבילו מאוד חשוב, במיוחד בגלל שהייתי בכיתה א',
כי אם אני לא אצליח בכיתה א' - מתי אני כן אצליח? אבא החליט
שהוא עוזר לי בשיעורים - כל יום בערב, כשהוא חזר הביתה מהעבודה
עם התיק השחור הגדול שלו ושקיות שחורות מתחת לעיניים, אני והוא
ישבנו בשולחן הכתיבה שבחדר שלי והוא עזר לי לעשות שיעורים
בעברית ובטבע. הוא תיקן לי טעויות כתיב, עזר לי לקרוא משפטים
קשים ותמיד תמיד עודד אותי ותמך בי. אהבתי לראות את המבט שלו
בעיניים כשהצלחתי לבד תרגיל בחשבון, או לקרוא משפט שלם בלי
טעויות. אני חושב, שזה היה הזמן הכי אהוב עליו בכל היום.

בערך באמצע בכיתה ב', כבר לא הייתי צריך את העזרה של אבא.
הבנתי בשיעור את כל מה שהייתי צריך להבין, ואפילו עם תורה
הסתדרתי. אבל, בכל פעם כשבאתי אליו והתכוונתי להגיד לו שאני
יכול להסתדר לבד, דמיינתי מולי את הפרצוף המאוכזב שיהיה לו על
הפנים כשאני אגיד לו שהבן הקטן לא צריך אותו יותר. אז המשכנו.
הוא לימד אותי כל יום בערב, ואני הקשבתי ולמדתי, למרות שלא
הייתי צריך יותר את ההסברים, רק שלא ייפגע. העסק נמשך עד כיתה
ד' בערך, כשאבא הפך למנהל החברה והיה פתאום מאוד עסוק. הוא יצא
מהבית בשמונה בבוקר כשהסיע אותי לבית הספר, וחזר בעשר בלילה או
אפילו יותר מאוחר. כבר בקושי בילה איתנו זמן, רק עבד כל הזמן.
השיעורים היומיים שלי איתו נפסקו, ואני הרגשתי שאין לי אבא
יותר, רק איזה מישהו שעובד כל הזמן וקיים בשביל הכסף.

יום שבת אחד הוא הוציא מהארון בחדר העבודה קופסה גדולה עטופה
בסרט אדום ואמר שזו מתנה ממנו. קפצתי עליו ועל החבילה, וקרעתי
את העטיפה. בתוך הקופסה מצאתי לוח עם ריבועים שחורים ולבנים,
ושקית עם חיילים, גם הם שחורים ולבנים.
"אני הולך ללמד אותך לשחק שחמט!", הודיע אבא בגאווה, "כשהייתי
קטן הייתי אלוף האזור!"
רציתי להגיד לו שאני אישית מעדיף לשחק כדורגל, אבל החלטתי לתת
לשחמט הזדמנות. אתם יודעים, בשביל אבא.

ככה היינו, אני ואבא, כל יום שישי אחרי הצהריים ושבת בבוקר,
יושבים  אחד מול השני. על שולחן האוכל הגדול שהיה בינינו היה
מונח לוח השחמט, והוא היה מלמד אותי לשחק. בפעמים הראשונות הוא
רק לימד אותי מה כל כלי עושה ואיך הוא זז: החייל, הרץ, הצריח,
הפרש, המלך והמלכה. אחר כך הוא כבר התחיל ללמד אותי מהלכים
מסובכים ושיטות לנצח את היריב, כלומר אותו. כל החברים שלי היו
במגרש הספורט, שיחקו כדורגל, ואני גם רציתי להיות איתם - לרוץ
אחרי הכדור, לבעוט אותו לשער, לקפוץ משמחה... אבל במקום להיות
בחוץ בשמש, ישבתי במטבח תחת המנורה הגדולה שאמא ואבא קנו
כשעברנו דירה, ושיחקתי עם אבא שחמט. בהתחלה הוא היה זה שמנצח -
הוא לא מהאבות האלה שייתנו לך לנצח רק כדי שתשמח, הוא מאמין
ב"אהבה קשוחה" כמו שקרא לזה, שצריך ללמוד להסתדר לבד, גם אם זה
לא באמת בחיים אלא רק איך להציל את המלך מחיילי היריב.
"שחמט הוא משחק של טקטיקה ואסטרטגיה", הוא היה אומר, לא שאני
ממש הבנתי מה משמעות המילים האלה, "זה ממש כמו להילחם בשדה
הקרב".
אבל אני הייתי בטוח שאין בצה"ל חיילים שמותר להם לרוץ רק
באלכסון, ובכלל, בכדורגל אפשר לרוץ לכל הכיוונים. לפעמים אבא
היה יושב על מהלך במשך עשרים דקות שלמות, ובמשך הזמן הזה אני
הייתי צופה החוצה דרך החלון אל הגן וחולם לצאת ולבעוט באיזשהו
כדור.

מתישהו באמצע כיתה ה', כשכבר הייתי ממש מומחה בשחמט, והצלחתי
כבר לנצח את אבא ברוב הפעמים ששיחקנו, הוא סיפר לי שיש באזור
תחרות שחמט לילדים עד גיל שתיים-עשרה ואולי אני ארצה ללכת, כי
הוא בטוח שאני אוכל לנצח כל אחד מהילדים שם. היססתי קצת אבל
עניתי כן, העיקר שאבא יהיה מרוצה. שבוע אחר כך, ביום שלישי של
שרב, אני ואבא חזרנו הביתה. אבא החזיק את תיק המשרדים שלו,
ואני החזקתי את הגביע של תחרות השחמט. אבא יצא מוקדם במיוחד
מהעבודה כדי לבוא ולראות אותי מנצח בתחרות. ברגע שעברנו את סף
הדלת החלטתי שזהו, אני אומר לאבא שזה לא יכול להמשיך ככה ואני
לא אמשיך לשחק כל הזמן משחק שאני לא אוהב רק בשבילו.
את האומץ אזרתי רק שלושה ימים אחר כך.
"אבא..."
"כן, רון?"
"אמממ... בקשר לשחמט..."
"אני יודע בדיוק מה אתה רוצה להגיד! יש עוד תחרות בשבוע הבא,
הפעם לילדים יותר גדולים. חשבתי אולי תלך, ותנצח שוב. אז אולי
אני אבנה כאן מין ארון גדול עם דלת זכוכית ונוכל לשים בו את כל
הגביעים שתזכה בהם. אני צופה עתיד גדול בשבילך, בן! אני חושב
שהארון יוכל להיכנס פה, ליד הכניסה למטבח ובין..."
הוא המשיך לדבר, ואני רק הנהנתי בראשי ולא הקשבתי. בחוץ אח שלי
וחבר שלו שיחקו כדורגל.

מה לא עושים בשביל אבא.