שוב פעם המחנק הזה בגרון כשאני רוצה להגיד לך שאתה לא טוב
בשבילי, כמה שרע לי כשאתה לא מבין, כמה קשה זה לקום וללכת אתה
יודע, אני מפחדת, אני נופלת ואין לך שום דרך להרים אותי מעלה,
אתה נופל איתי.
אני רוצה לברוח, לשכוח שאתה שם, מוותרת על מישהו לריב איתו
צריכה רק חיבוק שקט אחד שימלא לי חללים ריקים מתעצמים, במקום
לבכות אני צוחקת, כדי לא לשבור הרגלים והזמן רק מרכיב לי סיבות
כמו לגו של חלקי אהבה.
והכל חולף בראש כמו איזה סרט של החיים שלי, של החיים שלנו,
גלגל מסתובב ובסוף תמיד- אותה נקודה, אותו כאב מפורסם, אני
הולכת ואתה מביט בי כמו יודע שאחזור.
כל האימרות החכמות לשני אנשים טיפשים ויש לנו עולם לחיות בו,
בחרנו למות לאט לאט, אין טעם לבכות כי מחר שוב תקרא לי מתוקונת
ואני אקבור ראשי מתחת לשמיכה שמשכת בלילה הקר שחלקנו.
ואתה כל כך רגיל אלי כמו איזו סיגריה של בוקר כשאתה שותה קפה
עם אחד סוכר והרבה שיגרה, גם מחר אני לא אענה לטלפונים ואתה
עטוף באדישות שמונעת לילות ארוכים של בהייה בירח, אני רוצה
להרגיש שוב את ההתרגשות הזו בבטן של האושר הרגעי כשהלב מתפוצץ
והעיניים חולמות.
אתה קורא לי מתוסבכת, החבר'ה מלימודי הפסיכולוגיה אומרים
שכתיבה זו דרך התמודדות חיובית ואיפה הזמנים? שבמקום להפשיט
אותי קרעת ממני את הבגדים, התשוקה וההתלהבות היו עמוק בתוכי
והיה לי טוב, כל כך טוב.