1.1.1900
אני הוא מארק ג'ונסון. אני כותב את השורות הללו מהמרכבה שלי.
עוד כמה רגעים היא תוביל אותי אל עתידי בדפי ההיסטוריה. אני
אשוט אל האי מזומבה כדי לחיות עם תושביו הפרימיטיביים במשך
שנה.
כמה אתגעגע אל העולם הנאור, המתקדם והמודרני!
חיי במהלך השנה הראשונה למאה החדשה תהיה בלתי נתפסת לאנגלי
החושב. כל צרכיו הבסיסיים של איש תרבות ימנעו ממני במשך שלוש
מאות שישים וחמישה ימים.
המרכבה נעצרה. בעוד רגעים מספר אעלה על ספינת ה - R.S.R (Royal
Sailing Routs)
העוגנת בליברפול, ספינה צנועה ומתאימה למסע שלפניה.
גורלי ממתין לי.

"אוי, כמה פתפותי ביצים אני מסוגל לכתוב בשם הפאונד הקדוש"
מלמל מארק בזמן שהידק את עניבתו.
"צריך להיראות טוב בשביל התמונה, אחרי הכל, היא תהיה השריד
האחרון שלי באנגליה בזמן הקרוב" הוא נאנח.
"עוד כמחצית הדקה נהיה בנמל" הודיע הרכב
מארק לא טרח אפילו להחזיר תשובה ראויה לרכב, רק רטן משהו לא
ברור והביט אל מחוץ למרכבה. צלו של הסוס השחור המבהיק, הסיבה
שמשכה אותו אל המרכבה הספציפית הזו מלכתחילה, ריצד על פני
האבנים הגדולות. למרות שמילא את ריאותיו באוויר הנמל המעופש עם
חיוך, הוא מעולם לא אהב אותו יותר מדי, אולי בגלל שחי רוב חייו
ליד מספנות ועשן רכבות המשא. עדיין, תהיה זו המזכרת האחרונה
שלו מאנגליה, ועד כמה שנמנע מלהודות בכך, הוא לא ממש רצה
לעזוב.
המרכבה נעצרה בצהלה רמה של הסוס.
"נמל אלברט" הכריז הרכב בחוסר עניין ופתח את דלת המרכבה.
מארק יצא החוצה לאיטו, מנסה לשמור על הבעה ייצוגית, כיאות
לתמונתו של כתב חוץ חשוב בעיתון. פרט לסבלים, לא היה שם איש.

1.2.1900
זהו החודש הראשון שלי הרחק מאנגליה. מעולם לא הרחקתי כל כך
מהתרבות האנגלית, לפחות לא מאז הטיול למנצ'סטר. השבועיים
הראשונים על סיפונה של הנרי ה-V לא הפיחו בי תקוות רבות להמשך
הדרך. קיוויתי כי השייט על סיפונה של ספינה חלודה זו יהווה
טעימה אחרונה מהציוויליזציה. טעיתי קשות. החדר בו הייתי אמור
לשהות היה קטן ומחניק, הקרש שכונה בלא צדק מיטתי והמטבח המזעזע
(לסטנדרטים של ג'נטלמן כמובן, אני בטוח שהם מספיקים בהחלט
לפשוטי העם) היו תזכורת תמידית וכואבת לטעותי זו.
אין טעם בלהאריך את התיאור בסבלי על הסיפון, לכן אגש ישר למטרת
טור זה.
את השבועיים הנותרים העברתי בין בני שבט האי מזומבה. הם קיבלו
אותי בסבר פנים חמות, חמות לפחות לפי הסטנדרטיים המקומיים.
למרות זאת הרגשתי מנוכר. במשך מספר הימים הראשונים כמעט ולא
יצאתי מבקתתי. היא הוכנה במיוחד עבור "קאליפו-בטרסיקו", השמש
הלבנה, שמי בשפתם. בתום השבוע הראשון לשהייתי על האי נערכה
מסיבה גדולה, מלווה במעין ריקוד מסורתי רועש במיוחד לאורו של
הירח והלהבה שבמדורה השבטית. ראשית, הם צבעו את עורם בצבע לבן,
אולי מתוך הזדהות איתי, אולי כי כך הכתיבו אבותיהם במשך שנים.
במהלך הריקוד ירד הצבע מגופם ויצר שלולית לבנה על האדמה. ודאי
כדי לסמל איזשהו רעיון פגאני.
כעת הוגש המאכל המסורתי - בשר חזיר בר על פלטת עשבים מקומיים.
הם הגישו לי את החתיכה הראשונה כמחוות כבוד, כבוד השמור בד"כ,
כך גיליתי כעבור מספר ימים מאוחר יותר, רק לראש השבט. עם אור
ראשון הפסיק ראש השבט את החגיגה ביללות, ושלח כל משתתף אל
בקתתו.

מארק נשכב על מצע הקש שפיזר על הקרקע החשופה בבקתתו. היו לו
רגשות מעורבים בנוגע לטור שנח כרגע על שולחנו המאולתר. הוא שקל
לשנות את הטון הביקורתי שבו השתמש כדי לתאר את אירועי החודש
האחרון. הוא שכח לציין כי החדרון שבו שהה היה חדרו של הקפיטן,
שצוות הספינה שירת אותו נאמנה, עד כמה שיכל, ושבישולי טבח
הספינה הזכירו לו את במקצת את בישוליה של גב' ג'ונסון הענייה
מאחת השכונות הצמודות לנמל של ליברפול, אמו של מארק. תיאור
אוהד שכזה לרמה נחותה של איכות ינפץ את האשליה שהיטיב ליצור לו
בחייו החדשים, האשליה כי הוא ג'נטלמן.
לגבי שהייתו באי, הרי שזהו סיפור אחר לגמרי. המסיבה אכן
התקיימה, אך בני השבט לא הזמינו את מארק לריקוד, ורק לאחר
שהואיל לצאת מבקתתו, קיבל מארק משאריות בשר החזיר המעושן. לא
הייתה זאת אשמת הילידים, היה זה מעגל הקסמים של חוסר התעניינות
במעשי האחר שנגרם רובו ככולו באשמת מארק, וזה הרס אותו
מבפנים.
במהלך מספר השבועות שלאחר מכן מיעט מארק לצאת מבקתתו. למעשה,
כל בני השבט שכחו מקיומו. כולם מלבד צעיר מקומי, את שמו מעולם
לא הצליח לבטא כיאות. הייתה ביניהם מעין הסכמה לא מילולית -
הנער היה מגיע אל בקתתו של מארק שלוש פעמים במהלך היום, בהן
היה מביא אוכל ומים. רק לקראת סוף החודש הראשון העז מארק לשבור
את התבנית.
היה זה יום אפרורי, מזג אוויר לא אופייני לאי הטרופי, מזג
אוויר המזכיר במקצת את אנגליה מולדתו.
"חכה רגע!" צעק מארק אל עבר הנער המתרחק. הנער המשיך בדרכו אל
הים.
"עצור! ילד, אני רוצה לדבר אתך, חכה, בבקשה!" מארק רץ אל עבר
הנער ותפס בכתפו.
"מהרטו מוזובה קאליפו-בטרסיקו?" הסתובב הנער. רק כעת מארק נזכר
כי הוא דובר האנגלית היחידי על האי.
"קאליפו-בטרסיקו" מארק הצביע על עצמו. כעת הוא הצביע על הנער.
"טאחיזו" אמר הנער.
"טאהיזו" חזר מארק והושיט את ידו אל עבר הנער. הבעה מבולבלת
עלתה על פניו של הצעיר. מארק תפס את ידו של הנער בידו שלו
ונענע אותה קלות. הוא חייך.

1.3.1900
אני כותב אליכם, קוראים יקרים, מבקתתי שבאי מזומבה. לא תאמינו
כמה ירודה איכות החיים כאן!
אני בטוח שאלמלא הייתי מקפיד על כתיבת השפה האנגלית, הייתי
משתגע. כבר התחלתי להתגעגע לכל הנוכלים הנפלאים שברחובות
לונדון. אני בטוח שעם קריאת השורות הללו תחשבו כי השתגעתי, אך
עליכם להבין: כאן אין פשע מהסיבה הפשוטה שאין כל דבר יקר ערך
השווה גניבה! תכשיטי הנשים עשויים רק מצמחי המקום, חתיכות
שבורות של עץ, חיות מתות ושאר זבל; בגדיהם מעוצבים ללא כל
סגנון או צניעות אלמנטאריים ואף מינימאליים, אולי משום שאת רוב
יומם הם מבלים במלחמה בלתי פוסקת ביתושי ענק המסתובבים כאן
חופשיים.
למזלם, אני עובד בבקתתי על הבאת המודרניזציה אליהם. חשבתי שעל
מנת שאוכל לרכוש את אמונם ביתרונות הקדמה עליי קודם להראות להם
כיצד אנשי תרבות מנהלים את חייהם. לשם כך התחלתי בגילופו של
נבל פשוט, שאולי יגרום להם לזנוח מעט את תרבותם הנחשלת ולקבל
בברכה את העתיד לבוא.
רובם אינם מסוגלים לעכל כנראה במוחם את היתרונות שתרבות המאה
ה- 19 מביאה בדמותי, לכן הם ממשיכים בחייהם כרגיל. בניגוד לכך
ישנו נער צעיר המתעניין בי מאד ואף עוזר לי בשליחותי. לא אטריח
אתכם בשמו שכן הגייתו מצריכה שימוש בשרירים שאיש תרבות כבר
איננו זקוק להם. לדעתי, הנער מוכיח כי למרות הסביבה הנחשלת,
עדיין ישנו סיכוי להשתלב במידה מסוימת בחיינו הנפלאים, החיים
הבריטיים. כעת אני מבין מדוע הנרי מונטגומרי, עורך העיתון שלח
אותי לכאן. זוהי שליחות אלוהית, שליחות חשובה מאין כמוה -
להפיץ את תרבות הוד מלכותה. אלוהים נצור את המלכה!

בול עץ משונן נח על יד האש הפתוחה. השקט הופר רק על ידי ליחוש
הלהבות. מדי פעם משך גץ אקראי מהמדורה את עיניו של מארק, והן
עקבו אחריו בעניין-חוסר עניין שכזה עד שדעך. הוא שייף את חלקו
העליון, החלק שיועד להיות כן התמיכה לנבל. להב האולר שהביא עמו
עוד מליברפול בהק באור העמום של המדורה. פעמים רבות חלפה
המחשבה לזרוק את האולר ובול העץ אל הגחלים ואולי לטגן איזה
חזיר עסיסי על האש שתיווצר. דם סמיך טפטף לאיטו על האדמה ובול
העץ. מארק לא דאג למקור הדימום, היו לו כבר יותר מדי. הכאב לא
הפריע לו, פעמים רבות הוא חש את הקרירות המשחררת של הלהב בבשרו
במהלך ילדותו בליברפול. אולי פעם הכאב הפריע, אך לא עוד.
לאחר עבודה מאומצת במהלך כשבועיים רצופים הכלי הושלם. טאחיזו
נכנס אל הבקתה בידו ארוחת הבוקר.
"מולאקי קאליפו-בטרסיקו" הנער חייך אל מארק.
"שלום טאהיזו" בירך מארק את הנער.
הנער הצביע על הארוחה. מארק קם מערמת העלים והקש שאסף בפינת
החדר ודידה מעייפות אל עבר טאחיזו. הייתה זו הארוחה החביבה על
מארק, סלט ממיטב צמחי האזור וחתיכות דג מעושן. לא עבר זמן עד
שחיסל את כל תוכנה.
"מולאקי קאליפו-בטרסיקו. טקופי גאל" הנער אמר. הוא נופף בידו
אל מארק, כאילו מזמין אותו להצטרף. מארק עקב אחריו בשתיקה.
טאחיזו הוביל אל עבר מצוק קטן המשקיף אל הים הכחול ואל חופו
הלבן. "גאל" הצביע הנער אל הים.
מארק וטאחיזו ירדו בשביל מלאכותי אל עבר קבוצת אנשים, כנראה
דייגים שבטיים, שעמדו במים הרדודים. את שארית היום הם בילו
בניסיון לתפוס כמה דגים עם רשתות עשויות ענפים גמישים. לקראת
הערב לקח מארק כמה "חבלים" מרשתות הדייגים. הם דמו דיים
למיתרים.
החושך התפשט במהירות. לאחר זמן לא רב התאסף השבט סביב המדורה
הגדולה. מספר הסיפורים השבטי קרב אל המדורה.
על צווארו תלוי היה סמל השבט - אות כבוד שניתן לזקן שבזקנים.
על חתיכת העץ נחרטה דמות דוב משחקת עם חזיר בר, אות למסורת
השבט ואורח חייו אוהב השלום.  
שבט האי מזומבה בירך את זקן הזקנים. בתנועת ידו המסורתית השקיט
הזקן את קהל השומעים ופתח:
"שמעו לי אחיי והחכימו!
בראשית היו אבותינו לא כחיית השדה. צדו לשם הנאה חסרת תועלת.
חזקים היו ומטילי מורא על כל חי. התאספו ראשי חיות האי וחיפשו
עצה. אמר חזיר הבר: נתקוף.
הפיל הגדול התנגד. זינק  החזיר ונשך את צוואר הפיל. הפיל נפל
ומת. לא התנגדו עוד  לחזיר. אסף החזיר את מיטב לוחמיו יחד עם
לוחמי האריה ועם רדת הירח מהשמיים הסתער על בקתות השבט. החזיר
נער, האריה שאג, האדם הרג.
עם עלות השמש למרכז השמיים לא נותרו חזירים ואריות על שטח
השבט.
שמעו על כך חיות האי וחיפשו עצה. אמר הנחש: נכרות ברית עם
האדם.
זחל לו ראש הנחשים אל שבט האדם ופנה אל המנהיג: הצעה לי אליך.
נשלחתי מטעם חיות האי כדי לכרות ברית. אך חכם אני ואומר לך זאת
- בוא נכרות אנו ברית בינינו ונשלוט באי.
לקח מנהיג השבט אבן ורצץ את ראשו של הנחש כי בוגדני הוא.
שמעו על כך חיות האי וחיפשו עצה. הגיע מנהיג הדובים אל מנהיג
השבט ואמר:
חוס על חיות האי וקח את חיי.
ראה מנהיג השבט כי לב הדוב טוב ואמר לו: אחוס על חיות האי, אך
לא על נחשיו או חזיריו.
הלך מנהיג השבט ורוצץ כל גולגולות הנחשים. ויקבע מנהיג השבט
יום זה כאחד משלושים ירחים בו יאכל החזיר בסעודה גדולה עם נחשי
האדמה.
לימדו מטיפשותו של החזיר ועונשו, לימדו מטבעו של הדוב ועל
שכרו"

מנהיג השבט התקרב אל מספר הסיפורים וחזיר בר כפות בידיו. מספר
הסיפורים התפלל תפילה קצרה ושחט את החזיר. המסיבה נמשכה כפי
שהייתה לפני חודש, שלושה שבועות לאחר שיצא מארק למסעו מלונדון,
שבוע לאחר שהגיע לשבט. השינוי היחידי היה שמארק השתתף בחגיגה,
לא צפה בה ממרחק. הוא הביא עמו את הנבל שהכין וניגן עם הלהקה
השבטית. הם קיבלו אותו, הוא לא הרגיש עוד כזר.
בימים שלאחר מכן הבין מארק, שכמו שעל טאחיזו ללמוד אנגלית,
עליו ללמוד את שפת השבט, על כן החל מיד במלאכה.

הנרי מונטגומרי ישב על כיסאו במשרד הפינתי. הוא לעס בדל סיגר
ישן, רק בשביל המראה, ושרבט הערות בכתב מרושל על דף הכתבה שנחה
מולו. הוא לבש חליפה שחורה וכובע צילינדר חדש. מתחת להררי
הניירת המשרדית הקבועה נח בבטחה סקר השוק לחודש האחרון. בעוד
רגע הוא יכתוב את המסמך עם המסקנות מהסקר המדובר.
דפיקה מהירה על הדלת הסבה את תשומת ליבו של הנרי מהכתבה שאחזה
כעת.
"מר ג'ונס לראות אותך" נכנסה מזכירתו של הנרי.
מר ג'ונס היה בעל העיתון ולמעשה כל החלטה רמת דרג אושרה בסופו
של דבר על ידו.
"תודה מרי, אמרי לו שאבוא מיד" הנרי מלמל בזמן שמחק שורה מלאה
ושרבט חדשה במקומה.
"הוא כאן מר מונטגומרי, ונסער למדי ממה שראיתי"
"אז הכניסי אותו, אל תתני לו לחכות עוד" הוא שמט את הכתבה
מידיו והוציא קופסת סיגרים מהמגרה העליונה של שולחנו.
עד מהרה נתחלפה דמותה הדקיקה והכחושה של מרי בדמותו
הסוריאליסטית כמעט של מר ג'ונס. הוא היה קירח, רחב מימדים
והרכיב משקף בודד בעל שרשרת זהב, ללא העדשה.
הנרי קם לכבודו "סיגר אדוני?"
"לא תודה מונטגומרי, העניין לא סובל דיחוי"
מר ג'ונס צנח אל כורסת העור שהוצבה מול המכתבה, מחניק אנחה
כבדה.
"בזמן האחרון הפך העיתון הזה למעמסה חברתית וכלכלית. הכתבות
אינן שוות אפילו את הדיו שמודפס בכמויות, דיו שרובו נשאר על
המדפים וצובר אבק"
-הוא אפילו לא טורח בשיחת חולין הבלון הזה- הרהר הנרי.
"מר ג'ונס, יש לנו צוות לא מנוסה שעובד מסביב לשעון, אין לנו
את הניסיון או המימון כדי ליצור תפוקה כמו שאר העיתונים..."
הוא חייך, בעוד הוא רואה ברוחו את הבלון ג'ונס מרחף אל מעל
לערפיח הלונדוני.
"שטויות! אפילו ה'כוכב' שלך לא מסוגל ליצור כתבה נורמאלית,
ושלא לדבר על האידיוט הזה ששלחת לאמצע שומקום, זה עלה הון
תועפות כדי לארגן את כל המסע הזה, והוא רק מוציא שם רע. אף אחד
לא מתעניין במה שקורה באי הזה שלו, הם בקושי מתעניינים במה
שקורה באחוזה שלהם!
הכסף הזה לא צונח מהשמיים!
...מה שמביא אותי לנקודה הנוספת, שגם אני וגם העיתון הזה
איבדנו את המוניטין שהיה לנו לפני שנים. צריך לעשות קיצוץ
דראסטי במקומות שניתן.
צריך להפסיק לכתוב על האי הזה שלך, ולהתחיל להתעסק בעניינים
יותר מתאימים חברתית, למשל המלחמה באפריקה הדרומית. זה נושא!
קשה להבין איך אתה מרשה לעצמך לא להתעסק בדבר כל כך משמעותי
כמו מלחמה שהעם האנגלי משתתף בה!"
הנרי הנהן בראשו. "כן אדוני, מיד אדוני. למעשה, בדיוק התכוונתי
לכתוב את המסמך שימליץ על כך בדיוק, החל בביטולו של האידיוט
משומקום. אף חישבתי שאם נבטל אותו, זה יכסה את המינוס של
החודשיים האחרונים, לכן לא צריך לקצץ במקומות נוספים, כמו בתוך
המשרד. אבל אדוני, אני מוכרח להזכיר, שחלק נרחב מהצוות הישן
שלנו יצא למלחמה, לכן אין לצפות להשפעות חיוביות, למרות שאני
בטוח כי הן תגענה."
"אני מקווה מאד שכך מונטגומרי, או שמישהו במשרד הזה ישא
בתוצאות. יום טוב לך" ג'ונס עזב את המשרד בטריקת דלת, לרושם
נוסף. לאחר מכן הוא ממחטת משי וניגב אגלי זיעה קטנים ממצחו.
הנרי היה זקוק לטריק מהיר, טריק שיוציא אותו מהבוץ ומעינו
הבוחנת של מר ג'ונס.

אוויר קריר נענע את צמרות העצים על האי מזומבה. גלים צלולים
התנפצו ברכות על החוף הלבן. תחת עץ דקל, מקום המפגש הקבוע
שלהם, ישב מארק וחיכה לספינה מלונדון. הוא החזיק בידו נוצת
אווז מהודרת, כל כמה מילים טובל את חוד הנוצה בכן הדיו שנח
בצדו. מספר צעדים מהירים הפנו את תשומת ליבו מהטור העתיד
להתפרסם בחודש הרביעי לשהייתו על האי. היה זה טאחיזו.
"מולאקי טאהיזו" בירך מארק
"שלום מארק" ענה טאחיזו
"אני רואה שאתה מתקדם" חייך מארק
"כן, אני מנסה למידה" טאחיזו אמר בהיסוס
"ללמוד" תיקן מארק
"ללמוד" טאחיזו חזר. "יש חתונה, צריכים הליכה"
"איבדתי את תחושת הזמן טאהיזו, הבה נלך" מארק נעמד לרגע.
"טאהיזו?"
"יק?" (כן, בשפת המקום)
"מהלוטו פי כלימולא שור בצייאי" הגה מארק בקושי רב (תזכיר לי
לחזור לכאן, בשפת המקום)
"יק מארק" הפעם, הגיע תורו של טאחיזו לחייך.
שניהם פנו ללכת אל המדורה הגדולה, שם עתידה להתרחש חתונה בין
רופא הכפר ובין בתו של מנהיג השבט.
היה זה טקס יפה למראית עין, ברובו ריקודים שבטיים ותפילה
מסורתיות. השבט הציב סככה ליד המדורה הגדולה, ועל בני הזוג, כל
אחד בתורו, להגיע אל מתחת לסככה. ברגע ששני בני הזוג נעמדו
תחתיה, הם שילבו ידיהם בידי הוריהם, סמל לאיחוד המשפחות. ראש
השבט הפיל במכת גרזן את הסככה, סמל לכך שהם עברו את שלב
הרווקות, שהתבטא בכניסתם לסככה לחוד, וחשיפתם כזוג לכיפת
השמיים, ביטוי לחייהם המשותפים.
נדמה היה כי אורכו לא עלה על מחצית השעה, אך למעשה נמשך הטקס
מרבית היום. רק שקיעת החמה, ועמה סוף החגיגה הזכירו למארק את
הספינה שאמור היה לפגוש.
הוא רץ אל החוף, מלווה בטאחיזו, מספיק רק לראות את הספינה
האנגלית נעלמת אל מעבר לאופק הכהה.
"מה חשוב בספינה?" טאחיזו שאל
"עבודה" מארק ענה
"איזו עבודה?" טאחיזו המשיך. "העלה הלבן עם הנוצה?"
"כן"
"מה כתבת בעלה?"
"על ציד החזירים שעשינו לפני יומיים, על החתונה של מאדיקה
ועלבטר, על כמה יפה פה"
"לא נורא, הוא תחזור שוב, בוא, צריך חזרה"
"היא תחזור, ו-צריך לחזור" מארק אמר.
הם צעדו חזרה אל המדורה הגדולה.
"אני לא בטוח שאני רוצה שהיא תחזור" הוסיף מארק בליבו.

זיעה טפטפה ממצחו של הנרי אל המכתבה. בתנועה איטית וראוותנית
הוא מחה את מצחו בכף ידו. לא הייתה לו כל סיבה ממשית לכך, לא
היה שם איש כדי להרשימו ועל מצחו כבר ניגרו אגלי זיעה חדשים,
אך קשה לשבור הרגל. הוא לעס בדל סיגר כהרגלו, תוך כדי העתקת
שורה מדף המקור אל נייר טיוטה. הוא לבש ופשט את כתפיותיו
השחורות ללא הרף, חלק מאותו משחק שנוצר כדי להעסיק את היד בזמן
שחשב על שורה חדשה. על חולצתו, חולצה בצבע אופ-וויט עם פסים
שחורים ודקים, נראו בבירור כתמי קפה, עדות דוממת ודביקה לימים,
או יותר מדויק ללילות, דומים שעברו עליו לאחרונה. הוא קרא את
הטור המשוכתב עד כה שנית. תוך כדי שיפוץ מילה או שתיים חיוך
עלה על פניו. "כן, כך בדיוק זה צריך להראות, זה מה שהם רוצים
לקרוא, לא הבולשיט הרגיל על בריאותה המדרדרת של המלכה, או
החיילים האמיצים שטובחים בהולנדים..." הוא מלמל
כעבור כמה דקות הוא סיים את עבודתו. באנחת רווחה והנאה הביט
מרחוק על יצירתו למספר שניות, לקח את מעילו ממשענת הכיסא, נתן
מכה קטנה לכובעו שעל המתלה, כזו שהעיפה אותו אל האוויר והיישר
לכף ידו, פיזז בצעדי ריקוד הסלון החדש אל מכתבת מזכירתו וזרק
הנייר עליו. בעוד שעה לערך היא אמורה להגיע, להדפיס את הטור
המשופץ ולשלוח אותו לחדר המכונות, שם יצא אל הדוכנים בשעה
שבע.

ילד קטן, לא יותר מבוגר מגיל שבע, עמד על גשר הפרלמנט. בידו
האחת סחב מריצה ובה עשרות עיתונים, ובידו השנייה הראה לעוברים
והשבים את כותרת העיתון:
"מארק ג'ונסון - מילותיו האחרונות של איש מת"

1.4.1900
השורות הללו הן השריד האחרון לגיבור המערכת, מארק ג'ונסון,
שסיכן את נפשו למען העיתון ואנגליה, ונאבדו עקבותיו בג'ונגלים
המסוכנים של האי מזומבה.
-הנרי מונטגומרי, עורך העיתון-
לפני כשבוע ימים, נערך טקס המעבר לילדי השבט. כחלק מן המסורת
העתיקה של השבט, על כל ילד לחיות לבדו שבוע ימים, ולחזור אל
השבט כגבר מן המניין. היום לא חזר אחד מהם. כל לוחמי השבט
התקבצו ופתחו בחיפושים נרחבים אחר, בלי כל אפשרות הגיונית
אחרת, גופות הילדים. לא עבר זמן רב עד שנתגלתה הסיבה להיעדרותם
- עקבות אריות נתגלו בשטח, ועמן גם חלקי בשר מבותרים בפראיות.
בעוד מספר דקות אצא יחד עם הלוחמים כדי להשתתף בציד.

1.12.1900
הצטרפו אל משלחת העיתון וכבדו את זכרו של מארק ג'ונסון!
בתאריך ה-14 לחודש תצא ספינת ויליאם הרביעי מרציפה בלונדון
מטעם עיתון זה לאי מזומבה. ספינת התענוגות תצא לציון סופה
הרשמי של שליחות מארק לאי. טקס יערך לזכרו עם ההגעה לאי.
העלייה בתשלום סמלי.
לפרטים נוספים יש לשלוח מכתב אל מערכת העיתון.
-המערכת-

בבוקר ה-14 לחודש דצמבר יצאה ויליאם הרביעי אל מסעה. היה זה
בוקר אפלולי וקר, לונדוני טיפוסי. על סיפונה התקבצו רוב אותם
אנשים שדעתם אינה עסוקה בהגיגים פילוסופיים מתקדמים, ידם אינה
עמלה בהגנה על רעיונות הכיבוש הבריטי בארצות העולם, אפריקה
בפרט, או בעבודה קשה במפעל - במילים אחרות, האצולה. חלקם
התרכזו במשחק דסקיות הסיפון, חלקם בפטפוטים עליזים על רכילויות
מחצר המלוכה.
כעבור שבועיים הספינה הגיעה ליעדה. העשן השחור שנפלט מארובותיה
העצומות של ויליאם הרביעי הודיעו בחגיגיות עגומה כי האנגלים
הגיעו. את ועדת הקבלה הנהיג קאליפו-בטרסיקו.
"לפני שנתחיל בטקס, הביטו נא לימינכם, שם תוכלו להבחין בקומץ
דמויות מקומיות, ללא ספק חלק מן השבט הפראי שאליו נשלח כתבנו
האמיץ" הנרי הסביר לקהל המעריצות סביבו, נהנה מכל רגע.
למרות שלא היה תיאום מוקדם עם הספינה, תיפוף טקסי החל בדיוק
כשהשתתק לבסוף הנואם הנלהב. מבחינת השבט הייתה זאת מחוות ברכה
אל הספינה המתקרבת ופרידה מחברם, קאליפו-בטרסיקו. מבחינת אורחי
הספינה הייתה זו הצגה ותמורה הולמת לכספם. רק דבר אחד לא התאים
- צבע עורו של אחד המתופפים היה לבן.
סירה קטנה מעץ הורדה אל המים הרדודים, בה הנרי וקובץ נבחר של
אורחים, אותו קובץ ששילם מעט יותר. עד מהרה הובהר הדבר.
"מולאקי הנרי, מה שלומך?"
"מארק?" מבט מופתע עלה על פניו של הנרי, למרות שהיה עליו לצפות
לכך.
"אני הולך בשם 'קאליפו-בטרסיקו' עכשיו"
"חשבנו שמתת!" הנרי צעק את החלק האחרון, כנראה מה שהחל את גל
הלחישות שכעת היה בשיאו בין האורחים
"לא, רק איבדתי עניין. זה נראה חסר טעם לבזבז את שהותי הקצרה
על האי בלתאר את החיים, במקום לחיות אותם. תמיד יהיה זמן
להוציא ספר בלונדון, הא?"
"עכשיו אתה הולך קאליפו-בטרסיקו?" התערב טאחיזו
"בוודאי שהוא יצטרף אלינו! הוא גיבור היום, שיחת העיר בלונדון,
עוד שבועיים, כשנגיע אליה לפחות. כולם ירצו אותך בטרקלין שלהם,
ותהיה בטרקלינו של כל מי שחשוב, בדיוק כמו שתמיד רצית!" הנרי
השתדל להיכנס אל הזרם החדש, זה שהחליט שמארק גיבור, ולא כתב
חסר אחריות שעזב את עבודתו בלא הודעה.
לרגע מארק עצם את עיניו, מנסה לתאר את חייו לפי הנרי, אותו
חיזיון מופלא שרצה מאז שידע את ערכו של הפאונד.
הוא נשם בכבדות לרגע, ממלא את ריאותיו אוויר צח. "אני מקווה
שתבין, אך זמני כאן תם טאהיזו, עליי לחזור לחיי הקודמים. אני
אתגעגע, אולי תוכל לבקר אותי באחד הימים בלונדון?" מארק אמר
זאת מתוך נימוס, למעשה לא יכל להפסיק לחשוב על חייו שלפניו,
אורח הכבוד בארוחות אינספור באחוזות נהדרות, ולהניח את העבר
בעבר, נפלא עד כמה שהיה. זוהי הרי מטרתו האמיתית של האדם
המודרני - העתיד. בדיוק הדבר שקיווה לו לפני שעזב את לונדון
לטובת מזומבה.
לאחר שקיבל תליון שבטי מסורתי משופץ מראש השבט - בו תחריט של
דוב משחק עם חזיר בר, ומעליהם משגיחה שמש לבנה, עזב מארק את
השבט ופנה ישירות לסאלון, שם הוקף באורחים ובקוקטילים.

את השבועות הקרובים בילה מארק בשיחות בטלות עם נשים עליזות
וגברים משופמים על סיפונה של ויליאם הרביעי ובאחוזות פרטיות על
אדמת אנגליה, בעיקר בפרוורים של לונדון. כמו בכל ארוחה חגיגית
התאספו האורחים תחילה בטרקלין המארחים למשקה חברתי, עד שהכל
הגיעו. בדרך כלל, כראוי לאורח הכבוד, מארק הגיע באיחור אופנתי,
מלווה בעורך העיתון הנרי מונטגומרי. בשעה שמונה בערב בדיוק
הכריז המלצר הראשי, פעם בחליפה דהויה, פעם עם שיער אפור
ומקריח, פעם בעליצות מעושה, פעם בשמחה אמיתית על הגשת המנה
הראשונה, בכל מקום היה מלצר שונה, למרות שבאותה מידה יכל היה
להיות אותו אדם, שכן מה זה משנה מיהי היד שמגישה את המנה
העיקרית, כל עוד שהיא מוגשת בזמן.
במהלך הארוחה פטפטו האורחים על חדשות אקטואליות ורכילויות
למיניהן.
"שמעת על הסקנדל האחרון בו עורב אדוארד השביעי?" "למרות מצבה
הבריאותי הרעוע, זועזעתי ממותה של המלכה ויקטוריה" היו המשפטים
שחזרו בכל אחד מהמשתים, והמשתה אצל הדוכס מברמינגהם לא היה
שונה.
"שמעתי שמלכנו הנערץ עורב שוב בפרשיית אהבים, כאילו הזנזונת
האירית לא הספיקה לו" אשתו של הדוכס אמרה בין לעיסה ללעיסה.
"למי אכפת מה הוא עושה? כל עוד שהוא ממשיך להלחם בהולנדים, אני
אומר שזכותו לעשות מה שירצה" סר פיליפס, ידיד קרוב של הדוכס
צחק, אחר תקע בתאווה את מזלגו בשליו שלפניו.
"הו סר פיליפס, אינך מתכוון לכך! אנו נכנסים לתקופה חדשה, בה
אפילו המלך לא יכול להרשות לעצמו שערוריות כאלה, שמעתי שהמפלגה
הליברלית רוצה להדיחו, רק בגלל מה שאמרת כרגע" סר תומאסון, אחד
מעשירי האזור, הכניס עצמו לדיון.
"רבותיי, בואו נשמור את הויכוח הזה לשעות הקטנות של הליל, הרי
אינכם מתכוונים לקלקל לכולנו את ההנאה של לראות אתכם מתנצחים
זה על זה במשך שעות ללא להשיג דבר, נכון?" הדוכסית אמרה, וגררה
אחריה גיחוכים מאולצים כיאות לליידי. "אישית אני מעדיפה לשמור
על השיחות הבטלות, זו אמנות שכיום לא מטפחים מספיק לדעתי. מה
אתה חושב, סר ג'ונסון?"
"לדעתי, אינני יכול לשפוט כראוי, מכוון שחייתי שנה בקרב אנשי
האי מזומבה, ולצערי אינני 'סר', לפחות לא כרגע"
"ובכן, אנא, ספר לנו על חייך אז, ודאי יש לך חוויות מסעירות
לחלוק עמנו, אני יודעת ששערותיי סמרו בזמן שקראתי את טורך" היא
חייכה, אז לגמה מכוס היין
"למעשה, חיי היו שקטים ופשוטים, אין לי מעשיות רומנטיות על
אומץ לב מגוחך, או על קשיים שאיש תרבות לא יוכל להתמודד עמם,
צריך רק זמן כדי להתרגל לאווירה, יש לשבט קצב חיים משלו"
"בנוסף לכל גם צנוע! הרי תסכים איתי שכדי לצוד אריות אחד צריך
מידה מסוימת של אומץ לב, הלא כן מר מונטגומרי?"
"אכן, אני יודע שלמרות שרוב הנוכחים כאן עוסקים בציד, אין הדבר
משתווה למה שידידינו מארק עשה" הוא חייך, אח"כ נטה לכיוונו של
מארק ולחש "פשוט תהנהן, אל תהרוס את זה"
"אבל הם קיבלו את הרושם המוטעה, היה זה ציד חזירי-בר, למיטב
ידיעתי אין אריות על האי!" מארק החזיר לחישה
"האם אתה חושב שהדבר ישנה למארחינו הנכבדים, אם בקצה השני של
העולם ישנם אריות או לא?! מוטב שלא תתקן את טעותם, אולי הם
יפרשו זאת כעלבון. ועכשיו תן לי לנהל את השיחה" הנרי התיישר,
החווה התנצלות מהירה בידו ולגם מכוסו.
"עליי לומר, הטור שלך ריתק אותי, אני מעריץ נלהב שלו עוד
מהחודש הראשון. היכולת המופלאה שלך לתאר את עולמנו בבהירות
שכזו, פשוט נפלא!" סר תומאסון הרים את כוסו. "לחיי מר
ג'ונסון"
"למארק" צעקו הכל
כך הארוחה נמשכה לה, עד לשעות המאוחרת של הליל. סר פיליפס וסר
תומאסון המשיכו בויכוחיהם הנלאים והקטנוניים על כל נושא שעלה,
ברוח טובה כמובן, אך חסרת כל משמעות שכן איש לא שינה את עמדתו,
הרי צריך לדאוג לדיון הבא.

במרוצת הזמן הבחין מארק שבכל ארוחה שכזו יש את אותם מרכיבים -
יש את המארחת עם רכילויותיה, את ה"מר תומאסון" וה"מר פיליפס",
שתי דמויות המתווכחות רק לשם הויכוח, יש כמובן את הנרי, זה
שבכל ארוחה הצליח להוסיף פן אחר ובדיוני לחלוטין למעשיו של
מארק בשנה שחלפה. מדי פעם, אם התמזל מזלו, הוא נתקל באחת מן
הדמויות הליברליות, אלו שהכניסו עניין כלשהו לשיחות שאחרת היו
דלוחות עד כדי גיחוך. בשיחות הטרקלין תכופות עלתה דמותו של
הנרי קמפבל בנרמן, מנהיג המפלגה הליברלית, אם בפן חיובי או
שלילי מארק לא ידע, הוא ויתר על הרעיון שדעתו תשנה אפילו במעט
את הלך הדברים, לכן לא בזבז את זמנו על הקשבה לדברי האחרים,
הנרי עשה את העבודה עבורו בחשק רב. אט אט מארק מצא את עצמו
מסתובב יותר ויותר במקומות הנחשבים "נחותים תרבותית", מלווה
בחברתו של בקבוק ויסקי נאמן.
עד מהרה הוא הבין שגם לנחותים שבסולם החברתי הלונדוני הוא כבר
לא משתייך.

הוא עלה על ספינה מס' 734, כעת הספינה הרשמית של הקו למזומבה.
במשך השבועיים בים הוא מעט לצאת מתאו, את רוב זמנו העביר
במיטתו עם זיכרונות נעימים מהתקופה שהייתה.
כמה דקות לפני שהגיע לאי, מארק הביט מצוהר תאו החוצה. רציף
ידידותי למראה קידם אותו בברכה. הגשר מן הספינה אל הרציף הורד,
ובשעה שהנוסעים ירדו אל האדמה, להקה קטנה של תושבי האי ניגנו
ממיטב המוסיקה השבטית. שאר הנוסעים לא ידעו זאת, אך מארק שם לב
לכך שאין זו המוסיקה המסורתית של השבט, אלא מעין חיבור של
צלילים שלונדוני יצפה לשמוע.
מארק המשיך בדרכו אל השבט. כשהגיע אל המדורה הגדולה, עיניו
הוצפו בדוכני מזכרות, היכן שבעבר היו בקתות קש ועץ. בין כל
האנשים הסתובבו אנשי השבט בבגדי עלים ועור, כדי לתרום לאווירה
המזויפת.
"מארק? זה אתה?" קול קרא מאחורי מארק
הוא הסתובב. להפתעתו, הוא ראה את טאחיזו הולך לקראתו ומנופף
בידיו. הוא לבש חליפת עסקים מהודרת, מעוצבת לפי צו האפנה החדשה
בלונדון.
"מה... מה קרה כאן?" מארק שאל בקול חלש
"קדמה. עכשיו המקום נראה נהדר, לא? בדיוק כמו שרצית, לא?
תוך כמה שנים תלך כאן בין הרחובות ותוכל להישבע שזוהי לונדון
עצמה! האין זה נהדר?"
מארק לא ענה במשך שניות ארוכות. לבסוף הוא העיר "התבגרת, אני
זוכר אותך כצייד צעיר"
"כן, העסקים מחייבים, אבל לא השתנתי, במקום לצוד חזירי בר אני
צד עסקאות טובות" הוא צחק
"ואני חייב הכל לך, רק בזכות האנגלית שלימדת אותי ידעתי כיצד
להתמודד עם האנשים שבאו אחרי שפרסמת את האי בטור העיתון שלך.
ראש השבט הבין שרק אני אוכל לתקשר עם אנשי העסקים, ולכן הוא
קבע שמעתה אני אנהל כאן את כל ההצגה. אבל מספיק לדבר עליי, מה
קורה איתך? נהנה להתעסק בפוליטיקה הלונדונית?"
"כן, אבל הבנתי שאני רוצה לחזור הביתה, לשבט שעזבתי"
טאחיזו הוביל את מארק אל השכונה החדשה, שם עמד בית קומות בנוי
למחצה וסביבו מגרשים ריקים. "כל זה שלי" הוא אמר בגאווה. "יש
כאן גם מקום בשבילך, אם תרצה"
"כן, זה יהיה נהדר" מארק השיב.
הוא מילא את ריאותיו באוויר האי המעופש עם חיוך עגום, הוא
מעולם לא אהב את ריח הנמל, אולי בגלל שחי רוב חייו ליד מספנות
ועשן רכבות המשא, אך עד כמה שסירב להודות בכך, לא היה לו לאן
לעזוב.