בזמן שצייר הנסיך אלן-נבט את ארה התבודד לו האביר נוראבן
בפינה נידחת, על מרצפת שעליה היה חרוט מגן-דויד. הוא החל
להתפלל בקול חרישי:
"אלוהיי, שמע אותי,
אני נקלה, אני בזוי.
בן-תמותה, חסרוני,
מלא חולשות ופגמים.
אך אתה רם ושגיב,
אל אביר, אל אדיב,
אל קנאי, אל צדיק,
אל קדוש, בכוחו הרים יעתיק.
לי עזור, לי ייעץ,
הדרך אותי, ברך אותי.
תן לי עוז,  תקן אותי,
הייטב אותי, שפר אותי.
בשם חרבי היא "טיירדי"
אני אוהב אותה.
אהבתה או מות חיי -
יש לבחור, בוודאי.
תן חסדך, תן ברכתך.
קדוש אתה ונשגב.
תן אהבה.
תן אהבתה.
תן אהבה."

בסיום התפילה שנבעה מלב ליבו של האביר נוראבן, מעמקי נשמתו,
עלתה לה התפילה לשמיים, מהדהדת בקול חרישי בין האבנים העתיקות.
האביר נוראבן כרע על הרצפה שכוב על המרצפות העתיקות חסר
הכרה.

(השיר לקוח מתוך הרומאן שאני כותב "אישה וחרב")