הייתי עייף כל כך; הרגשתי כל עצם בגופי דואבת מהעבודה המפרכת.
זה היה יום חורף טיפוסי; גשם נטף ללא הפסקה, היה קור אימים, כל
מה שרציתי היה להגיע בהקדם הביתה, להדליק את המזגן על חום,
להיכנס למיטה החמה ופשוט ללכת לישון. האוטובוס באותו יום,
למזלי, הגיע מהר, ותוך מספר דקות הגעתי הביתה והלכתי לישון.
בחלום הופיע איש נחמד. הוא היה לבוש בבגדים די פשוטים, לידיו
כפפות ועל ראשו כובע פרווה. היה לו זקן לבן והוא נראה כאיש
בשנות ה-70 לחייו.
"אתה רוצה את הקופסה שאני מחזיק ביד?" הוא שאל אותי עם חיוך.
אני זוכר שהבטתי בקופסה. זו הייתה קופסה מעניינת ועם זאת די
רגילה - קופסה גדולה וצבעונית. היו בה את כל צבעי הקשת, מה
שמשך מאוד את עיני. בחלקה העליון היה כתוב משהו שלא הצלחתי
לקרוא. ניסיתי אולם ללא הצלחה. ויתרתי, לא היה לי כל כך חשוב
מה רשום עליה.
"ממי הקופסה? למה אתה מביא לי אותה?" שאלתי בספק.
"אתה יכול להחשיב שהקופסה היא ממני, אני הרי מי שמחזיק אותה,
נכון? היא מובאת דווקא לך, משום שהיא עשויה במיוחד בשבילך."
"עשויה במיוחד בשבילך." חשבתי על המילים האלו ולא הבנתי למה
הוא מתכוון. בשבילי? אני הרי פעם ראשונה ראיתי את הבן אדם הזה,
ואיני זקוק לקופסה, לא ביקשתי מאף אחד שיכין לי קופסה. כל העסק
נראה לי משונה, אבל החלטתי לקבל את הקופסה. מקסימום לא אוהב -
אזרוק אותה.
האיש, כאילו קרא את מחשבותיי אמר: "אבל אם אתה מקבל את הקופסה
הזו, לא תוכל להיפטר ממנה, היא שלך לעולמים."
צחקקתי לעצמי, מי הוא בכלל חושב שהוא? הוא לא מכיר את המושג
שנקרא "פח"? פשוט אזרוק אותה וזהו. "טוב, אני מקבל את
הקופסה."
"אם כך, אני מניח אותה על השולחן פה בחדר. שיהיה בהצלחה".

פקחתי את עיני והרגשתי הרבה יותר טוב מאשר לפני שנשכבתי לישון.
המזגן חימם את טמפרטורת החדר, כך שנהיה מאוד נעים, ותחת שמיכת
הפליז ההרגשה הייתה כמו בגן עדן. הבטתי לעבר החלון. הוא היה
מכוסה אדים, כשמבעדם ניתן היה ליראות שעדיין ירד גשם בחוץ.
חייכתי. ההרגשה הייתה נפלאה. נזכרתי באדם הזקן והבנתי שהכל היה
חלום. הצטערתי על כך שאין לי את הקופסה, משום שהיה בה משהו
שמשך אותי אליה, למרות פשטותה. הצבעים שלה הפנטו אותי. עדיין
זכרתי היטב איך היא נראתה.
למרות שיכולתי להישאר במיטה לעולמים, הייתי חייב לקום; עבודה
רבה עוד הייתה צפויה לי בבית באותו יום. התלבשתי, נעלתי את
נעלי הבית והלכתי להכין לי כוס קפה שיחמם אותי. כשהמים רתחו
הכנסתי את הקפה, לקחתי כמה עוגיות ואת המסמכים שאני צריך לעבוד
עליהם והלכתי לחדר שלי. שמתי הכל על השולחן כשאז ראיתי את
הבלתי אפשרי. הקופסה, הקופסה הגדולה הצבעונית, נחה על השולחן,
הפוכה, בדיוק היכן שהאדם הזקן אמר לי שהוא יניח אותה. הייתי
מבולבל, הייתי בטוח שכל הסיפור היה חלום, הרי כמה דקות לפני כן
התעוררתי, הייתי במיטה - איך זה ייתכן שפגשתי את אותו אדם וזה
לא היה חלום. עד היום אינני יודע מה זה היה ומי זה היה, מה
שבטוח, הקופסה הייתה אמיתית, והיא הייתה אצלי.

לא יכולתי להתרכז במסמכים. ככל שניסיתי סיקרנה אותי יותר ויותר
הקופסה, שהייתה מונחת מלפני. התפתיתי ופניתי אליה. הפכתי אותה.
כעת יכלתי לקרוא באופן ברור את האותיות הגדולות שהיו כתובות על
הקופסה: זיכרונות.
סקרנותי גברה. פתחתי במהרה את הקופסה. ציפיתי למצוא שם כל מני
תמונות, כל מני מכתבים מחיי, משום שהאיש ההוא אמר שהיא נעשתה
במיוחד בשבילי. אולם, כשפתחתי אותה כל מה שמצאתי היה חלל ריק,
קופסה ריקה. מבפנים היא הייתה מחולקת לשניים. צד אחד היה בהיר
וצד שני היה כהה. לא הבנתי את פשר החציצה, ועוד יותר לא הבנתי
מדוע היא ריקה. אם היא נעשתה בשבילי, כפי שהוא אמר, היא לא
יכולה להיות ריקה! הרי יש לי זיכרונות, יש לי תמונות, יש לי
מכתבים שונים מאנשים שונים שהכרתי במהלך חיי, אז איך היא ריקה?
מה מייחד אותה בשבילי? לא הבנתי זאת.
בהיתי כך מספר דקות על הקופסה, מנסה למצוא את אשר נחבא בתוכה,
ואז, אז החל הכל לצוץ.
עלו זיכרונות שכלל לא היו בתוך ראשי, אירועים שכלל לא זכרתי
כיצד התרחשו: ראשית, ראיתי את עצמי בתוך הבטן של אימא שלי;
משהו ללא פנים, ללא איברים מדויקים, ממש גוש שנמצא בתוך מעטפת
נעימה ועבה. אט-אט הופיעו האיברים, ומיד לאחר מכן עלה זיכרון
של עצמי יוצא אל העולם. המון רעש, אנשים מסביבי, מתקנים
ענקיים, וכמובן אימא, האימא היקרה שלי. הופיע זיכרון של הפעם
הראשונה שראיתי את אבא, הפעם הראשונה שאמרתי מילה, הפעם
הראשונה שהלכתי, הפעם הראשונה בה נפלתי בעודי מנסה ללכת,
הפציעה הראשונה שלי. היה כל כך כייף לראות את אותם מראות של
אירועים שונים שקרו לי לראשונה, אירועים שלא היו בראשי, שלא
היו בזיכרוני שלי. התמוגגתי כשראיתי את אבא ואימא אוחזים ידיים
ומתנשקים. אימא אמרה לאבא שזה לא נאות לעשות זאת לפני הילד,
אבל אבא אמר שהילד במילא לא מבין כלום, ולא יזכור זאת. ובכן,
אז הינה אבא, נפלה לידי האפשרות לזכור. את הימים בגן ובבית ספר
היסודי, שחמקו מזיכרוני, יכלתי לראות כעת. היו זיכרונות
נעימים, שהופיעו מהצד הבהיר של הקופסה, והיו זיכרונות שלא היה
נעים להיזכר בהם, כמו הפציעות, ההעלבות והנפילות השונות,
שהופיעו בצד הכהה של הקופסה. כעת הבנתי את פשר החציצה. לא
יכלתי לחכות עד שיופיעו הזיכרונות של החברה הראשונה שלי, של
הבילויים שלי עם החברים , של ההצלחות, של יום ההולדת ה 18.
חיכיתי בקוצר רוח לראות את אותם מראות, להיזכר ולהינות מהם,
אולם הם לא הופיעו. במקומם, ראיתי את נעמה. החיוך הכובש שלה
היה על פניה, העיניים המנצנצות והצוחקות, מביטה אלי מתוך
הקופסה באותו מבט בו הביטה בי בפעם הראשונה בה ראיתי אותה.
אותו מבט שהמיס אותי, ומשך אותי אליה כמו אל מגנט. הזיכרון הזה
היה מתוק, וכך היו גם הזיכרונות מהפגישות שלי איתה. אולם,
ידעתי שהזיכרונות אחרי הם מרים, ובהם לא רציתי להיזכר. כל כך
הרבה חודשים ניסיתי להתמודד עם אותם זיכרונות, לדחוק אותם, לא
להעלות אותם, אולם הם תמיד היו צפים, הם היו עולים וגורמים לי
לכאבי לב עצומים. עכשיו הקופסה הזו לא תחזיר את הגלגל אחורה,
אותו גלגל שניסיתי בכל הכוח לסובב קדימה מבלי להגיע לנקודת
ההתחלה. כעת הגלגל נמצא צעד אחד מנקודת ההתחלה. אסור לי לאפשר
לגלגל לזוז את אותו צעד, חשבתי לעצמי. סגרתי את הקופסה; לא
רציתי אותה יותר. ראיתי את אשר לא היה בראשי, את כל הילדות
שלי, שכלל לא ידעתי שהייתה כזו. הייתי מאושר וזה הספיק לי. לא
רציתי להיזכר ברגעים הקשים שעברתי עם נעמה, לכן החלטתי לזרוק
את הקופסה. נעלתי נעליים, הרמתי את הקופסה, שהתבררה ככבדה,
למרות מראה הקל, ויצאתי מהבית. לאחר כמה דקות הקופסה כבר הייתה
בפח הציבורי שמחוץ לבית. חשתי הקלה קלה. החלטתי לא לחשוב על
נעמה. החלטתי לזכור את אותו חיוך, את אותן עיניים, את אותם
פנים שהיו לה ותו לא.

בלילה של אותו יום חלמתי על נעמה. היא הביטה בי, לא במבט שבו
ניפגשו עיני בפעם הראשונה, אלא היא הביטה בי באחד המבטים
האחרונים שבהם היא הביטה לעברי. מבט של כאב, מבט של חוסר
אונים. את מקום הניצנוץ תפס העצב בעיניה. את מקום החיוך תפס
מבט קודר ועייף. הבטתי עליה מושיטה לי יד, קוראת לי בעיניה
הבוכות, במבטה החודר, לעזרה. אני רוצה להגיע אליה, מתאמץ בכל
הכוח, אבל ככל שאני מתקרב, היא מתרחקת. ככל שאני מנסה להגיע
אליה, אני הולך ונחלש, מרגיש כאבים עצומים ברגליים, בידיים,
בגב, חולשה בכל גופי, ועם זאת מושיט אליה יד, מנסה להגיע אליה,
אך ללא הצלחה. המרחק שהולך וגדל בינינו והחולשה בגופי מונעים
ממני לעזור לה. היא שוכבת על המיטה בבית החולים, מכוסה בסדין
לבן ודק, כשאט-אט פניה הופכים להיות בצבע דומה יותר ויותר לצבע
הסדין ושיניה נוקשות מקור. אני רץ בכיוון ההפוך, מנסה להשיג
שמיכה, לכסות אותה, לחמם אותה ככל שאני יכול, אולם כל שיש
מסביבי אלה קירות לבנים. לאן שאני לא פונה, יש שלושה קירות
סביבי והמשך, מבוך לבן ללא מוצא. לאחר ריצה ממושכת, כאוב וחלש
אני מוצא שמיכה, שמיכה בצבע אדום לוהט. אני רץ את כל הדרך
חזרה, הריצה הכי מהירה שהייתה לי בחיים, ומגיע אליה. מאוחר,
כבר מאוחר מדי. במקום המיטה אני רואה קבר, ובמקום נעמה ששכבה
במיטה, הבחורה הכי מדהימה שפגשתי בחיי, אהבת חיי, אני רואה
ורדים, ורדים בצבע אדום זועק, המכסים כתובית: "כאן קבורה נעמה
לוי".

בבוקר למחרת התעוררתי כולי מכוסה זיעה. ראשי כאב כאבי תופת,
ועיני היו בדמעות. הלחיים שלי היו מלאות במלח דמעות שזלגו במשך
הלילה. זכרתי בבוקר את אותו חלום, כל פרט ממנו, עד היום אני
זוכר. בחלום חשתי בדיוק אותו כאב ודקירה בלב שחשתי כאשר נודע
לי שנעמה עברה תאונה, ונמצאת בבית חולים. בדיוק אותה מועקה
חשתי כאשר הייתי יושב ליד המיטה שלה בבית החולים, ימים על גבי
ימים, לילות על גבי לילות, מביט בה הולכת ובורחת ממני, מבלי
יכולת לשנות כלום. אותו חוסר אונים היה אצלה, ואותו חוסר אונים
שאני חשתי מעצם אי יכולתי לעזור לה, לשפר את הרגשתה. אותו כאב,
אותו תסכול, אותו שיברון חשתי כאשר הודיעו לי הרופאים בבית
החולים שהיא יותר איננה איתנו, שהיא נפטרה.
כל הבוקר למחרת נעמה הייתה בראשי; רצו אצלי תמונות-תמונות
מאותם ימים קשים בהם היא סבלה, ומאותו יום גורלי בו נחרץ
גורלה, שעד היום אינני מבין מדוע הוא כזה, והיא נפטרה. התמונה
של הלוויה עמדה זמן רב לנגד עיניי. מאותו יום של הלוויה לא יצא
לי להיות ליד הקבר שלה, לא הייתי מסוגל. בחודשיים הראשונים
לאחר הלוויה ניסיתי פעמים רבות לשכנע את עצמי ללכת לדבר איתה,
ללכת ולהביא לה פרחים, שיהיה לה צבעוני, שתרגיש שאני זוכר
אותה, אולם לא הלכתי. לא יכלתי לשאת את המחשבה שאני עומד מול
מצבה, מול אבן שחורה, עליה חרוט השם שלה, ואינני יכול לעמוד
יותר מול נעמה, נעמה שלי. בחודשים אחרי מותה הדחקתי כל מחשבה
עליה. בכל פעם שצפה לי מחשבה עליה, מייד הייתי מעלים אותה. בכל
פעם שהיו מזכירים לידי את השם "נעמה", ופניה היו עומדים מול
עיניי, הייתי מבטל זאת. הכרחתי את עצמי לא לחשוב עליה, להמשיך
בחיי הלאה. על אהבה אחרת לא יכלתי לחשוב, נעמה לקחה חלק חשוב
מהלב שלי יחד איתה לקבר, וזאת לא יכלתי לשנות. התמקדתי בעבודה.
הייתי מעמיס עלי עבודה רבה, ובזכות זאת התקדמתי מבחינה
פיננסית. כל זאת, עד אותו בוקר, אותו בוקר בו צפו לי כל
הזיכרונות עליה בבת אחת. כל אותם מראות שניסיתי לא לראות במהלך
אותו זמן עלו, כאילו הגיעו מארץ המתים. החלטתי באותו בוקר,
לאחר מחשבה ודחף שצץ אצלי, שאני חייב לעשות זאת, בשביל נעמה,
ובמיוחד בשבילי, ללכת לבקר אותה.

נכנסתי לתוך בית הקברות, והתחלתי לחפש את שמה. עברתי בין מצבות
השיש השחורות, כל כך דומות, ועם זאת על כל אחת מהן שם, שם
ייחודי לאדם ייחודי, שפעם ניהל חיים, שפעם הייתה בו רוח חיים,
ואיננה. הבטתי במצבות ואז ראיתי "נעמה לוי", המצבה שלה. קרבתי
בצעדיים קטנים למצבה, ונעמדתי מולה. דמעות עלו בעיני. לא היה
בי הרצון או הכוח לעצור אותן. נתתי להן יד חופשית, והן נפלו
לפי כח המשיכה, מטה, זולגות על לחיי, ומותירות אותן רטובות.
עמדתי שם, מולה, ונזכרתי בפגישה הראשונה שלנו, בנשיקה הראשונה,
בחיוך הממיס שלה, באופי המדהים שלה, ביכולתה לסבול אותי בזמנים
הקשים, בספונטניות שתמיד אפיינה אותה. היא זו שנתנה את רוב
הפלפל ביחסים בינינו. תוצאות אותה תאונה שהיא חוותה כעת עמדו
מול עיני, ולא היה ניתן לשנות אותן. בפעם הראשונה הרגשתי שאני
שלם עד כמה שניתן עם המצב. הבטתי על מצבת השיש השחורה והקרה,
ההפך הגמור מנעמה, ההיפראקטיבית, האוהבת, שהפגינה תמיד חום
ואכפתיות לסובבים אותה, וידעתי, ידעתי לראשונה, שזה המצב
הקיים, ושאני מתמודד איתו לא בהדחקה, אלא במודע. הנחתי את זר
הוורדים האדום שהבאתי במיוחד בשבילה. אדום, הצבע האהוב עליה
ביותר. "אדום זה סמל לאהבה, לחום," היא הייתה אומרת לי. באודי
מניח את הורדים, ידעתי שאני מחמם אותה, שהיא מחייכת את אותה
חיוך מקסים שיש לה, כשהיא יודעת שהוורדים הם ממני.

לאחר הביקור אצל נעמה חזרתי לביתי. כשבאתי להיכנס לחדר, היה
אובייקט שהפריע לי להיכנס. הוא עמד על הריצפה בכניסה לחדר וחסם
את דרכי. להפתעתי, זו הייתה הקופסה, אותה קופסה שזרקתי יום
קודם, קופסת הזיכרונות, שחזרה בדרך פלא לביתי. הרמתי אותה על
מנת להיכנס לחדר, ומשום מה היא הייתה הרבה יותר קלה מיום
האתמול. הקופסה הייתה קלה כנוצה, משהו שהפליא אותי מאוד.
הסתקרנתי לדעת מה יש עוד בקופסה, ומה נעלם מהקופסה שהיא נהייתה
קלה יותר. התחרטתי שזרקתי אותה אתמול, ושמחתי שהיא חזרה אלי.
הרגשתי כאילו נתנו לי הזדמנות נוספת.
נשאתי את הקופסה ושמתי על המיטה. פתחתי אותה, והקופסה הייתה
ריקה, בעוד היא חצויה לשני גוונים: גוון כהה וגוון בהיר, כפי
שהייתה אתמול. התפלאתי שהיא ריקה, אולם אז נזכרתי שגם אתמול
היה כך, לכן החלטתי לחכות. ישבתי, והבטתי בקופסה, מחכה
לזיכרונות שיעלו, אולם אף זיכרון לא עלה. לאחר זמן ממושך
שחיכיתי, התייאשתי. הבנתי שמהקופסה הזו לא יעלו זיכרונות, לא
אלו שעלו אתמול, ולא אחרים. לקחתי את הקופסה, הנחתי אותה על
השולחן ופניתי לעיסוקי האחרים בבית.

בלילה של אותו יום הופיע לי בחלום שוב הזקן, אותו זקן שפגשתי
בפעם הראשונה בה נתקלתי בקופסה המיוחדת.
"על מי חשבת שאתה מנסה לעבוד בכך שרצית לזרוק את הקופסה? עלי
או עליך? הרי אמרתי לך שאם אתה בוחר בקופסה, אתה איתה
לעולמים," אמר אותו אדם, מצחקק ולועג לי.
"לא ניסי..." התחלתי להגיד בעוד הוא עצר אותי "כן, לא ניסית
לעבוד על אף אחד, בסדר. הקופסה היא קופסה מיוחדת. מה שאתה לא
יודע, הוא שמהקופסה עולים רק זיכרונות שאינם מצויים בראשך, הן
משום שהיית צעיר לזכור אותם, והן משום שהדחקת אותם, עד לתת
מודע. לקופסה אין כוונה לפגוע בך, אלא רק להטיב עימך, כך שאין
לך מה לחשוש. כעת הקופסה ריקה, משום שהכל כבר נמצא בראש שלך.
אין צורך בקופסה," אמר הזקן ונעלם.
אכן כעת הזיכרונות היו בראשי. זכיתי לזכור דברים שלא זכרתי
מהילדות שלי ושמחתי לזכור, וזכרתי את כל האירועים שקשורים
בנעמה, הן הנעימים והן הלא נעימים. זה היה לילה שישנתי בצורה
טובה מאוד, ובבוקר למחרת קמתי עם הרגשה של שלמות. כשהבטתי לעבר
השולחן, הקופסה כבר לא הייתה שם. כעת, היא נהייתה חלק בלתי
ניפרד ממני.