לא ידענו שכך יעברו, הספינות היטלטלו כה וכה,
שעוני הימים נסחפו במים התכולים כחמנית
ברוח. הילכנו יפה יפה בין הטללים.
המדבר נשאנו בחומו את היום,
נולדנו אל תוך החול,
ואת הגווילים שמרנו בחום אריזות הקרטון.
שרתי לך את הרוח בין הדפים,
אושוויינצ'ים יפה בלילה ללא זמן
מתווה הילה שקטה בסבך הלילה על הר
שאיננו עוד.
הזיכרון מחמדנו אבד, ורק גווילים
בכו בעיני זיכרון שנמוג.
אושוויינצ'ים ענווה
וחופשייה שטה עלפני גלי הזמן
אלים יפים ליוו את דרכי המדבר
צמא ואלים ורעב ואלים ומוות בסבלם ואלים יפים ששרים מבין
הגווילים
קרדומים רעבים ללחם אדום כגלימה.
ורק הגווילים נשארו כי העיר ששמה לא נזכור עוד יפה כה בלילה
שניה חכו מעולם לא שכחנו ורק נטשנו,
ואני חוזר ונפלט ופות וחוזר ושב וחוזר ונפלט ואני ואני חוזר
והולך
מדבר.
לא ידענו שכך ישובו הזיכרון לא שב
לא שבו הספינות מצאו מקום אחר ירוק יותר.
נשים ללא שם ריקדו במתק שידרה
ידים חמות גיששו אחר ערב
ורק ורק ורק הגווילים הנחו אותם שוב וחזרו
ורחובות הנהר מעולם לא שם שרו
לשון והנהר חתם, ולא שרו.
ואולי מעולם לא היה זה זיכרון,
אם כי שיגרת החומר ההולכת ונפלטת שוב כמרחם,
הגווילים לא זכרו רק מלמלו את ההד הנצחי של מותם הקרב בחומו של
הלילה
התעורר עתה יחידי- משא האש שלך הוא
לא תזכור מעולם מדוע כי אינך ער
לך לאט לאט בין הטללים עד נשימה אחרונה וצא כמרחם
ושוב צא וחזור
אבא רחובות הנהר קוראים לי בעוברם נוודים את השמש מרחם
רק גווילים של הזמן שרו את אושוויינצ'ים לנצח ואולי לא וכן
נשכחו נרשמו שוב
ורחובות הנהר זרמו וזרמו וזרמו וזרמו
והלילה ומשא האש והזמן?