יום שישי, שעה 12: 10, יום קיצי וחמים עד מאוד כיאה לארץ
ישראל. ישבתי בתחנת האוטובוס המוצלת וחיכיתי לאוטובוס שלצערי
היה אמור לבא רק בעוד 40 דקות... חשבתי באותו זמן לנסות ולעצור
טרמפים, אבל היה יותר מידי חם, אז ויתרתי. לא עבר הרבה זמן עד
שהוא הגיע. כשנכנס לתחנה החלפנו מבטים קצרצרים, חייכנו אחד
לשני חיוך עצוב של "אני מת להיות עכשיו בבית ולא פה בחוץ".
בינתיים הוא התרווח על הכסא שהיה קצת קריר. הסתכלתי עליו
וראיתי צלקת גדולה על היד כתוצאה מחתך, זה עניין אותי לדעת מה
גרם לחתך. אז כילדה חסרת בושה - ויש האומרים חסרת טקט - שאלתי
אותו מאיפה יש לו את הצלקת. אז הוא חייך וסיפר לי שכשהיה בצבא
הוא נפצע ממשהו שהוא אפילו זוכר מה זה היה. אחרי דקה או שתיים,
הוא שאל אותי מאיפה לי יש את הצלקות שעל הידיים, אז אמרתי לו
שיש לי כלב די אלים - לכי תספרי לבן-אדם שאת מכירה בקושי דקה,
שבכלל אין לך כלב בבית...
אחר כך הוא שאל אותי איך קוראים לי, עניתי ושאלתי לשמו. קראו
לו רונן וגם התברר שפנינו מועדות לאותו המקום. התחלנו לדבר על
כל מיני דברים, על מזג האוויר החם, היחידה שבה שירתנו, על המצב
בארץ בכלל ובעיקר על ההסתברות לכך שהאוטובוס שנעלה עליו יתפוצץ
בפיגוע התאבדות. הגענו למסקנה שיש הסתברות של 0.633 שנתפוצץ
וש-4 מתוך 7 מתפוצצים - אל תשאלו איך הגענו לזה.
רונן היה מאוד מבדר ובהחלט עזר לי להעביר את הזמן. ובאמת לצערי
וכנראה שגם לצערו, הזמן עבר מהר והאוטובוס הגיע... הסתכלנו אחד
על השניה, חייכנו ונשארנו לשבת בתחנה.
זה בסדר היה צריך להיות לנו אוטובוס בערך שעה וחצי אחרי.
בזמן שהאוטובוס התרחק לו הסתכלנו אחד על השניה והתפרצנו בצחוק.
המשכנו לספר אחד לשניה דברים שמעולם לא חשבתי שאספר למישהו וגם
הוא, בערך.
חצי שעה אחרי שהאוטובוס נסע מהתחנה הוא התפוצץ, שמענו על זה
מאיזה איש אחד שעבר ברחוב. זה היה מוזר, הצלנו אחד את השני,
אנחנו היינו מה-3 שלא מתפוצצים. בדרך כלל אין ניסים כאלו פה.
במיוחד לא לי. אבל זה קרה, היינו בהלם במשך כמה דקות.
חיכינו לאוטובוס שהיה אמור לעבור את הרמזור ולאסוף אותנו.
כשסוף סוף הגענו הוא שאל אותי אם מתחשק לי לבוא איתו לבית קפה
ואמרתי לו שבשמחה.
הגענו והתיישבנו על יד אחד השולחנות, אני הזמנתי מילקשייק כי
אני לא אוהבת קפה והוא הזמין אספרסו.
שאלתי אותו אם יש לו חברה והוא ענה לי שלא, שהוא והיא נפרדו
לפני יותר מחצי שנה. הוא אמר שהיא היתה החצי השני שלו, עד לרגע
שבו היא והחברה הכי טובה שלה הפכו להיות ביחד-אוץ', לא נעים
במיוחד. הוא שאל אותי א יש לי חבר ועניתי לו שלא ושמשום מה לא
נראה שהולך להיות לי אחד. אז הוא שאל, מאוכזב במקצת, למה?
ואמרתי לו שזה לא שאני לא רוצה, אלא שיש לי הרגשה שזה פשוט לא
יסתדר לי להיות עם מישהו בזמן הקרוב. ושוב, הוא שאל למה? אז
אמרתי לו שיש לי תחושת בטן ושבדרך כלל (הסתברות של 0.99 ו-1
למיליון שאני טועה) התחושות האלו לא מאכזבות אותי. אותו הן
דווקא אכזבו והוא מיהר לשלול אותן ואמר שלפי דעתו הפעם אני
טועה ואז החל להתקרב אלי ואני התקרבתי אליו, ברגע שנגעתי
בשפתיים שלו, מחבל, כנראה וכנשמע, נכנס לבית הקפה והתחיל לרסס
את המקום. אני לא נפגעתי, אבל רונן מת. אני הייתי היחידה שלא
נהרגה, הגופה של רונן הגנה עלי, המחבל הרג שם את כולם. אחרי
שהשוטרים ירו בו והבנתי שאין לי ממה לפחד, הורדתי את הגופה של
רונן מעלי ולחשתי לו באוזן "אתה רואה, עם תחושות הבטן שלי אני
אף פעם לא מתווכחת..." נישקתי אותו והתיישבתי לידו. העיניים
שלוט היו פקוחות, היו לו עיניים חומות ממש יפות, הוא היה ממש
נחמד, אפשר לאמר שהתחלתי לחבב אותו. הזלתי דמעה, קמתי והלכתי.
בחוץ, כבר חיכו העיתונאים...