תמיד האמנתי שפיית השיניים קיימת, אבל האמונה חלפה לה כשתפסתי
את אמא על חם.
תמיד האמנתי שיש אלוהים, אבל האמונה התנפצה כשהוא לא נענה
לתפילותיי.
תמיד האמנתי שלכל אדם יש יעד, גורל שנועד רק לו, אבל האמונה
עברה כשחשבתי "...אז שלי זה לסבול...?!"
תמיד האמנתי שאהבה זה הדבר הכי כיף בעולם, אבל האמונה נעלמה
שהבנתי שכמו שאפשר להיות בעננים אפשר גם להיות בלהבות בגללה.
תמיד האמנתי שאני יכולה לעשות כמעט כל מה שאני רוצה אבל האמונה
התבזבזה כאשר אפילו ההורים לא נתנו לי את הכוח להגשים רצונות.

בסופו של דבר, כל האמונות התנדפו לאיטן.
אני אפילו לא זוכרת מתי הפסקתי להאמין, פשוט הפסקתי, הפסקתי
לחשוב שהעולם ורוד, והתחלתי להבין כמה חיים יכולים להפוך להיות
מהנים מתמיד, ככה הם יכולים באותה מהירות להפוך להיות
מבאסים...